חברת פלאפון מציעה השנה מסלול ממש מדהים לסטודנטים. אם משווים עם מבצעי סטודנטים של הרשתות האחרות, רואים שפלאפון היא הזולה ביותר עבור סטודנט כמוני – שמדבר כ-120 דקות, שולח כ-120 סמסים, ולא גולש או דברים כאלה.

הבעיה היא שפשוט אי אפשר לקבל את המבצע הזה. תאמינו לי, ניסיתי. זה התחיל מנקודת השירות של פלאפון בנתב"ג, עם המוכרת התמימה:

שיחה ראשונה, מוקד פלאפון בנתב"ג, פקידה תמימה
אני: שלום! אני נוסע לחו"ל וצריך פלאפון.
פקידה תמימה: בסדר. אז אתה יכול לשכור מכשיר זמני, או בהזדמנות זו לשדרג למכשיר ברשת החדשה של פלאפון.
אני: אוקיי, כמה יעלה לי לשדרג?
פקידה תמימה (בודקת): בוא נראה… יש מבצע מעולה "משתלם לסטודנט" – 63 ש"ח לחודש ל-125 דקות ו-125 סמסים. בנוסף צריך מכשיר, והזול ביותר יעלה לך 39.90 לחודש.
אני: מעולה! תרשמי אותי.
פקידה תמימה: בסדר, אני רושמת. אנא המתן.
(אני ממתין)
פקידה תמימה: צר לי, אבל יש בעיה – אנחנו לא פתוחים למבצע.
אני: מה?! מה זה אומר?
פקידה תמימה: זה אומר שאתה לא יכול לשדרג למבצע סטודנטים בנתב"ג. אני מציעה שתעשה את השדרוג במקום אחר כשתחזור לארץ.

כבר אנחנו רואים את שורש הבעיה – "פתוחים למבצע", על משקל "פנויים להובלות". נכון, יש כזה מבצע. נכון, אלה המחירים, ואלה המכשירים, ויש פה מחשב, ואני פה ואתם פה, אבל אנחנו לא יכולים לסגור עיסקה כי אתם לא "פתוחים למבצע". אבל, המבצע באמת מבצע מעולה, אז אני ממתין עד חזרתי לארץ.

שיחה שניה: מרכז השירות והמכירות הראשי של פלאפון בירושלים, פקידה קצרת-רוח

לאחר המתנה של חצי שעה, אני מגיע סוף סוף אל דלפק המכירות.

אני: שלום, התחלתי בנתב"ג תהליך של שידרוג למבצע סטודנט, אבל היתה בעיה בנתב"ג ואמרו לי ללכת לשדרג במקום אחר. אז באתי.
פקידה קצרת רוח: אנחנו לא פתוחים למבצע פה.
אני: מה…?! אבל… בנתב"ג אמרו לי שרק הם לא פתוחים למבצע!
פקידה קצרת רוח: מבצע סטודנטים זה רק בנקודות המכירה, למשל פה בקניון הדר, אתה יכול ללכת לשם עכשיו.
אני: אי אפשר לעשות את זה בטלפון?
פקידה קצרת רוח: לא.
אני: אבל… באתי לפה, ואתם מרכז המכירות הראשי! וחיכיתי בתור!
פקידה קצרת רוח: אבל אנחנו לא פתוחים למבצע.

שיחה שלישית: דוכן פלאפון בקניון הדר, ירושלים, פקידה אלימה
אני: שלום. אני רוצה את המבצע סטודנטים שלכם. אמרו לי בנתב"ג שזה 63 ש"ח ועוד 39.90 על מכשיר לחודש.
פקידה אלימה: אי אפשר! בנתב"ג הם לא פתוחים למבצע אז הם לא יודעים מה הם אומרים! רק אנחנו, אלה שפתוחים למבצע, יכולים להגיד לך כמה זה באמת עולה.
אני: אז כמה זה באמת עולה? מה המבצע?
פקידה אלימה: קודם כל, זה קו חדש, אתה לא יכול להשתמש במספר הקיים שלך. דבר שני, זה באמת 63 ש"ח לחודש, אבל אנחנו מחייבים אותך לרכוש חבילת גלישה ב-29.90 נוספים.
אני: אני לא רוצה להחליף מספר. אני רוצה להשתמש במספר הקיים שלי. ואני לא רוצה חבילת גלישה.
פקידה אלימה: אי אפשר להעביר מספר! מה שאתה יכול זה במקום זה לשלם 150 ש"ח לחודש ולקבל המון דברים שאתה לא צריך! (*)
אני: אבל… אני רוצה את המבצע סטודנטים, שעולה 63+39.90 לחודש…
פקידה אלימה: לא כדאי לך! אתה יכול להצטרף למסלול "פראייר הזהב פלוס", לשלם 799.99 לחודש ולקבל מאיתנו חבילה של בולי-דואר לשימוש בכל חלקי הארץ למעט אלה שמתחילים באותיות בכל"ם! (**)
אני: אם זו ההצעה, אז לא תודה.

(בינינו, גם לא האמנתי לה. הרי אני יודע שיש מבצע סטודנטים. החלטתי לנסות בטלפון:)

שיחה רביעית – 20:55, מוקד מכירות טלפוני של פלאפון, פקידה ממהרת
פקידה ממהרת: פלאפון שלום, שדרוג או מכירה?
אני: אה… שדרוג.
(צליל)
(10 דקות מוסיקה)
(ניתוק)

שיחה חמישית – 21:05, מוקד מכירות טלפוני של פלאפון, קריין רדיופוני
קריין רדיופוני: מוקד המכירות סגור כעת. שעות הפעילות הן בין שמונה בבוקר לתשע בערב.

שיחה שישית – 9:30, מוקד מכירות טלפוני של פלאפון, פקידה אדיבה
אני: שלום, אני מתקשר לבקש פרטים על המבצע שלכם לסטודנטים.
פקידה אדיבה: אני מצטערת אבל אני לא יכולה לתת לך פרטים על המבצע כי גם אנחנו לא פתוחים למבצע.
אני: תגידי, את יכולה להסביר לי מה זה אומר…? אתם מוקד המכירות של פלאפון, איך אתם לא יודעים להגיד לי מה המבצעים של עצמכם…?
פקידה אדיבה: ככה זה, מבצע סטודנטים זה רק בנקודות המכירה.
אני: ואפשר להתקשר לנקודת המכירה…?
פקידה אדיבה: רק רגע.
(ניתוק)

שיחה שביעית – מוקד מכירות טלפוני של פלאפון, פקידה אדיבה
פקידה אדיבה: שלום, זו שוב אני.
אני: שלום! אז לגבי המבצע סטודנטים -
(ניתוק)

אני מתייאש ומחליט לעבור למתחרים:

שיחה שמינית – מוקד מכירות טלפוני של רשת מתחרה, פקיד צח-לשון
אני: שלום, אני סטודנט שמדבר כך וכך דקות.
פקיד צח-לשון: אוקיי, יש מסלול סטנדטי כזה וכזה שעולה 108 ש"ח לחודש.
אני: תודה, תרשום אותי.
פקיד צח-לשון: השליח יהיה אצלך תוך 24 שעות.

שיחה תשיעית – מוקד שימור לקוחות של פלאפון, פקידה רהוטה
פקידה רהוטה: שלום, אני רואה שאתה רוצה לעבור לחברה אחרת. אני רוצה להציע לך את מבצע הסטודנטים שלנו, שיכול מאוד להתאים לך, וגם לצרף אותך למסלול "חנופה זולה פלוס", במסגרתו אנחנו שולחים לך פרחים ועוגיות שוקולד ללא תשלום נוסף! (**)
אני: תודה רבה, אבל אני לא פתוח למבצע…!

(*) (זה לא הניסוח המדויק שבו היא השתמשה)
(**) (אוקיי, לקחתי קצת חירות יצירתית כאן. ואין מסלול כזה)

לפני שנתיים כתבתי כאן על אופנת המסכים ה-"מבריקים" של מחשבים ניידים. טענתי, ואני עדיין טוען, שהמסכים הללו הם נחותים יחסית למסכי "מט". לצערי כמעט שאי אפשר להשיג היום מחשב נייד עם מסך שאינו מבריק.

לפני מספר ימים הודיעה חברת "אפל" על הדגמים החדשים של סדרת הניידים החזקים שלה, Macbook Pro. הצצתי היום במפרטים של הסדרה החדשה, וראו זה פלא -

- דגמי ה-13" וה-15" באים רק עם מסך מבריק.
- רק את דגם ה-17" אפשר לקבל עם מסך מט – בתוספת 50 דולר.

המסקנה – כפי שתמיד טענתי, המסכים המבריקים הם סתם זולים יותר. והנה אנחנו גם מקבלים תג מחיר, לפחות באפל.

את סרטי הקונג-פו המגניבים אפשר לחלק לשני סוגים עיקריים: בסוג הראשון הגיבור הוא מסכן, עני וחלש – ובמהלך הסרט רוכש מיומנויות לחימה ממאסטר זקן וטוב, ולבסוף הופך לבלתי-מנוצח. בסוג השני, הגיבור הוא מאסטר בעצמו, מוערץ על-ידי תלמידיו וזורע בהלה באויביו, ולמרות האתגרים הקשים הוא שומר על קוד מוסרי קשיח. כל הדמויות נלחמות קונג-פו, ותמיד יש הבדל נראה לעין בין סגנון הלחימה של "הטוב" וזה של "הרע". אין חובה לשמור על ריאליזם, בלשון המעטה, והסרטים נעים בין "כמעט מציאותי" ל-"פנטסטי עד כדי ביזארי". לקריאה נוספת – על ז'אנר ה-Wuxia בויקיפדיה.
הנה חמשת הגדולים שלי:

5. "Zhi mo jiao jiao zhu: Lord of the Wu-Tang" – ג'ט לי בתפקיד צ'אנג-מו-קיי, בסרט הזוי במיוחד מ- 1993, מוביל מאבק כנגד "מלך העטלף הירוק" ו-"מלך אריה הזהב", המאסטרים המרושעים. העלילה באמת מוזרה, עמוסה בבדיחות גרועות ובעלילות משנה שנפתחות ולא נסגרות, אבל סצינות הקרב המרהיבות עם האפקטים הזולים מפצות על הכל. (טריילר)

4. "Shé xíng diāo shǒu: Snake in the Eagle's Shadow" – ג'קי צ'אן בסרט קלאסי מ-1979. הגיבור, צ'יין-פו, הוא שק החבטות האנושי של בית ספר לקונג-פו, עד אשר הוא פוגש קבצן זקן שאינו אלא השריד האחרון של אסכולת "אגרוף הנחש", הנרדפת על-ידי המאסטר חסר הרחמים של ה-Eagle's claw. כיום, העלילה נראית צפויה – ועדיין, מאבני היסוד. הסצינה המפורסמת בסרט היא זו שבה המאסטר מורה לצ'יין-פו לקחת ממנו את הקערה.

3. "Enter the Dragon" – ברוס לי בסרט אמריקאי (באנגלית) מ-1973, שהוא הסרט היחיד ברשימה שבו יש גם "מערביים טובים". הסרט הוא תערובת משעשעת של מכות, ריגול, סמים, נשים ומזימות, ונחשב למפורסם ביותר של ברוס לי. (קטעים נבחרים כאן)

2. "Chi tit gai dau neung gung: Last Hero in China" – שוב ג'ט לי בתפקיד וונג-פיי-הונג, הגיבור העממי הנאצל, בסרט שהוא חצי פארודיה על סדרת סרטי "Once upon a time in China", גם בכיכובו של ג'ט לי. בסרט, לוחמי האריות הטובים מותקפים על-ידי לוחמי הנדל המרושעים (זהירות, ספויילר) במהלך תהלוכה, והמאסטר וונג-פיי-הונג מגלה שליד בית-הספר שלו לקונג-פו יש בית זונות. משובח. (טריילר)

1. "Gōngfu: Kung-fu Hustle" – סטיבן צ'או באחלה סרט מ-2003, עמוס באקשן, אפקטים, פארודיות, ועלילה מעט ביזארית (כצפוי), עתירת דם ואלימות. הגיבור הוא נוכל קטן, שנקלע לעימות עם כנופיית הגרזן המרושעת – ונאלץ לגלות את גורלו האמיתי שהוא, ניחשתם נכון – מאסטר קונג-פו. ראו למשל הסצינה שבה מגיעים לעיירה נגנים-רוצחים, שבאמצעות פריטתם על המיתרים מצליחים להביס את שלושת מגיני העיר – הסבל, החייט והאופה. באמת שזה מהסרטים הטובים שראיתי – רוצו לראות.

לפני כמעט שנה סיפרתי לכם על ספר הקסמים – "הדרך הקלה להפסיק לעשן". הבטחתי שאני אקרא אותו, ואספר לכם האם הוא באמת מאגי. אז מזל טוב… סיימתי לקרוא את הספר לפני כמעט שלושה חודשים, ונראה לי שהגיע הזמן להפוך למבקר ספרות.

אז קודם כל, כדי לא להשאיר אותכם במתח… אני לא מעשן. לא נגעתי בסיגריה מאותו ערב בו סיימתי את הספר. אבל מה שבאמת מעניין זה שזה באמת קל, כמובטח מהכותרת של הספר. בתור מי שעישן כ-10 שנים, הפסקתי (או יותר נכון ניסיתי להפסיק) מספר פעמים בעבר. הפסקות שאורכן נע מיום בודד ועד ל-6 חודשים. אבל אף פעם לא היה לי קל להפסיק. זה תמיד לווה במאבק, תחושת ויתור על דבר מה אהוב, ופחד. יותר מזה, ההפסקה לוותה בשינוי באורך החיים כדי להתרחק מפיתויים. לדוגמא, בשבועות הראשונים לא יצאתי או שתיתי אלכוהול. אבל הפעם זה היה שונה.

כבר ביום הראשון נסעתי עם ידידה לים המלח. בערב ראינו הופעה ושתינו בירה. ביום למחרת יצאתי עם חברים לפאב. ביום שאחרי זה הייתי במסיבה. ביום שאחרי זה יצאתי לדייט. וכו… ופשוט היה לי קל. הסיגריה לא הייתה משהו שהרגשתי שאני רוצה ומוותר עליו. פשוט שמחתי שאני לא צריך אותה. שלא תבינו לא נכון, פה ושם קיים חשק לסיגריה, אבל הוא פתאום נראה לי כמו החשק לקפוץ ממגדלי עזריאלי בלי מצנח – פשוט מטומטם.

כך שמנסיון אישי אני יכול לומר שהספר עומד בהבטחתו. הוא אכן דרך קלה להפסקת עישון. יש אנשים שטוענים שעברתי שטיפת מוח. גם אם כן, זו שטיפת מוח שאני שמח שעברתי. אבל לדעתי מדובר כאן במשהו שיותר דומה להארה. נראה לי מוזר שספר של 200 עמודים בערך, שאפשר לקרוא בשעתיים, יהיה מסוגל לשטוף את מוחם של כל כך הרבה קוראים. ומיום ליום אני שומע על יותר ויותר אנשים שקראו והפסיקו. לא נראה לי הגיוני שכולם שטופי מוח מספר. סטטיסטית זה לא תופס. כך שכנראה פשוט יש משהו אמיתי בספר.

זה קצת קשה להסביר מה בדיוק כתוב שם שכל כך משפיע על אנשים. אין שם ערימות של תאורים של ריאות שחורות, או הרים של נתונים סטטיסטים על חולי סרטן. הספר מניח, ובצדק, שאנחנו יודעים את כל זה. מדי פעם הוא מזכיר את הדברים האלה, אבל רק לצורך הבהרת פואנטה.

אז מה כן יש בו? בגדול אפשר לומר שהספר שם את כל נושא העישון במסגרת ובפרופורציות הנכונות. הוא מסביר את ההתמכרות הפיזית והנפשית ואת השילוב ביניהם. הוא חושף את המנגנונים הפסיכולוגיים הפועלים על מעשן מתוקף אותה התמכרות. והכי חשוב, מספק כלים פשוטים להתמודדות שכמעט ומתמצים בנקודת מבט חדשה וזהו. מה שהכי מעניין, זה שבכל שלב כל דבר שהוא אומר, לא נשמע חדש. זה משהו שבאיזשהו מקום אנחנו כבר יודעים ומבינים. פשוט אף אחד לא טרח לעשות סדר בכל המידע הזה, ולהגיש אותו בתבנית שאפשר לעכל.

אז אולי אני שטוף מוח, אבל אני שטוף מוח בריא יותר. ויותר מזה, אני שמח ואני לא מרגיש שויתרתי על שום דבר בחיים.
אני באמת מציע לכל מי שמעשן ורוצה להפסיק לקרוא את הספר. זה בסדר גמור להעזר במשהו, וזה נראה לי יותר טוב מכדורים, מסטיקים, מדבקות וכו… זה הדבר הכי טבעי שיכול להיות – נקודת מבט חדשה על משמעות הסיגריה בחיים. וחוץ מזה… לא יועיל, לא יזיק.

אחת התערוכות היותר מוזרות שנתקלתי בהן בחיים מתוכננת להגיע לישראל ב-2009. התערוכה מציגה גופות וחלקי גופות משומרות בפולימר מיוחד שפיתח מדען גרמני (אם אני לא טועה). בעזרת טכניקת השימור החדשה, "מקפיאים" את הגופה, ואז ניתן לפרוס, לחתוך, לקלף ולקצוץ אותה בצורות שונות ומשונות כדי לחשוף את המכונה המדהימה המכונה הגוף האנושי.

אני מודה שזה נשמע קצת מוזר, ואנשים רבים חושבים שזה לא ממש בשבילם. לי יצא לראות את התערוכה לפני כשנתיים כשהייתי בניו יורק ופשוט נדהמתי. ההכרות האינטימית עם נבכי הגוף האנושי היא חוויה מדהימה. התערוכה מחולקת לנושאים (כגון שרירים, עצמות, כלי דם, מערכת עצבית, ומערכת עיכול כו…) ובכל חלק ניתן ממש לראות את כל המערכת המדוברת. כמובן שישנם הסברים כתובים בנוסף, ושווה לקרוא אותם.

למי שמפחד מה"זוועה" שבעניין, טכניקת השימור בפולימר נותנת לגופה מראה פלסטי משהו, ולא ממש של גופה אמיתי. כך שלא מדובר פה במשהו שנראה חי לגמרי. אני חייב להודות שעבורי זה היה קצת מאכזב, אך זה מאפשר גם לחלשי הלב להנות מהתערוכה.

לסיכום… מומלץ בחום.

קיבלתי היום מאמזון מנה גדושה של Lisa Loeb, בדמות הגירסה המחודשת של האלבום הותיק "The purple tape" באיכות דיגיטלית משובחת, בתוספת עוד שעה של ראיונות. אין כמו הפעימה שהלב מחסיר כשלוחצים לראשונה על "פליי" בדיסק חדש של אמן אהוב. את רוב השירים אני מכיר, אבל הפעם בעיבוד צנוע – רק שירה וגיטרה.

אני משועשע מצפייה ב-"אמריקן איידול". מעבר לזה שיש שם אנשים ממש מוכשרים, ואני קצת מאוהב בדייויד ארצ'ולטה, אני מקבל הנאה פרוורטית מלראות את האנשים האלה פורצים בבכי קורע לב עם ההדחה. במיוחד כשזה מגיע להם (ספויילר).

במסגרת החזרה לילדות, קניתי לי נינטנדו DS. במסגרת היותי אני, הוא כבר מריץ לינוקס. אבל בלי קשר, נחשפתי דרכו לז'אנר חדש (לפחות לי) של משחק – משחקי עריכת דין. כן כן, מדובר על סדרת משחקי Ace Attorney היפנית, שבה עלינו לחקור עדים, ללחוץ עליהם ולהציג עדויות בתזמון המתאים, והכל באווירת מנגה משעשעת. מה משעשעת? קורעת! סוף סוף משחק שיוצא מגבולות ה-RPG – FPS – RTS – Adventure הסטנדרטיים. תענוג. נסו את ה-demo של המשחק האחרון בסדרה בהמשך הפוסט הזה.

ולסיום – מחרתיים מתחילה עונה חדשה של סאות' פארק. הכינו את הממחטות.

אתמול הייתי בהופעה של J.Viewz בצוללת הצהובה.
ההופעה היתה מאוד שונה ממה שציפיתי: הדיסק שלהם הוא ברובו אלקטרוני "מעודן", רך ונעים לשמיעה, כשהכלי הבולט הוא המחשב; ההופעה, לעומת זאת, היא חגיגה ג'אזית, קצבית וצבעונית של כל ששת חברי ההרכב, בניצוחו של המאסטר יונתן דגן. ההופעה נעה בין ג'אז-פופ בתחילתה לצ'יל-אאוט איטי ומענג לקראת הסוף, כולל קטעים מה-EP החדש שאמור לצאת בתחילת 2008. הסולנית נועה למברסקי הפגינה נוכחות קולית מהפנטת לאורך כל הערב, ויונתן עצמו תימרן במיומנות מרשימה בין הגיטרה, המחשב והפאטיפון. עוד השפיעו מנגינתם האיכותית אוריה גזית בגיטרה וחצוצרה, יקיר בן-טוב בקלידים ומשה אסרף על התופים.
בקיצור, החוויה המוסיקלית של ההופעה החיה היא משהו אחר לגמרי מההאזנה לדיסק. אני יודע שזה תמיד ככה, אבל כאן זה ממש קיצוני, כאילו מדובר בהרכבים שונים. ושתי החוויות האלו, החיה והמוקלטת – שתיהן מוצלחות מאוד, לטעמי, וזה רק מדגיש עד כמה מוכשר יונתן דגן.
אני קיבלתי טעם של עוד, ואלך גם להופעה בבארבי בתל-אביב ב-16.11. מומלץ בחום!

א', שותפתי היקרה לדירה, הכירה לי את J.Viewz לפני כשנה. הדיסק הראשון, "Muse Breaks", נמצא גבוה אצלי ברשימת ההשמעות. בדף המיי-ספאצ'ה שלהם יש כמה דוגמיות לסגנון האלקטרוני המעודן, וגם קטע מרימיקס משגע ל-Naci en alamo בביצוע יסמין לוי.
הם מופיעים בצוללת ביום שישי ה-19 באוקטובר, לקראת יציאת דיסק חדש בשם "The Besides". אני הסתקרנתי, ואני אהיה שם.

(למבוגרים בלבד)
הסדרה Oruchuban Ebichu מתוחכמת בערך כמו "מר-קו", למבוגרים. כלומר, למבוגרים יפנים. כלומר, ליפנים. נדמה לי.
תקציר העלילה: בחורה בת 25 חיה עם אוגר (אוגרת?) שרק רוצה בטובתה. היא עסוקה בלהיות בדכאון, לעשן, ולהזדיין עם החבר המניאק שבוגד בה. והאוגר חוטף מכות. הנה גם פרק 2, פרק 3, ומשם תמשיכו לבד.
(ותודה לידידי הלפרקון על ההפניה)

יצאנו מטעם העבודה ליום כיף, שהסתיים בחאפלה דרוזית בעוספיה. שם זכינו למופע מוסיקלי מדהים של נגן עוד ("עודאי"…?) מדלית-אל-כרמל שאת שמו אני לא זוכר, בליווי דרבוקה ומחיאות כפיים קצובות.
מבין המנגינות שניגן, רק שתיים נשמעו לנו מוכרות: "יא-עווז-אל-פלפילו" שאנחנו מכירים מהגשש, ומנגינה אחרת – שנשמעה באופן חשוד כמו "Ma Baker" של בוני אם.
בדיקה קצרה בויקיפדיה העלתה את הנתון המפתיע – אכן, Ma Baker מבוסס על שיר טוניסאי בשם "סידי מנסור"! ויש גם קישור למקור בערבית.