על שידה נמוכה ליד המיטה יש אגרטל. מתנה ישנה. קשה לזרוק מתנות שיש בהן זיכרון. לידו מסגרת תמונה מזכוכית, שארית מתקופה אחרת. בית שלם רצוף בזכרונות: במקטרת על השולחן, גיטרה ישנה שעונה על הקיר, צלחת מעוטרת בעבודת יד.

נוגע בחפץ ומתמלא בקולות, צבעים וריחות. כל זכרון והעקצוץ הקטן שמלווה אותו. כל זכרון והעונה שמקושרת אליו. מרים את הרגל, ורוקע חזק ברצפה, שמתחילה מיד לנוע מצד לצד, מצד לצד, טא-טא-טא-טא-טא וקרקושי רגלי העץ של הרהיטים מתגברים על כל הקולות האחרים, ולפתע נופל אגרטל גדול ומשמיע קול נפץ אדיר, נשבר לאלפי אלפים של רסיסים שמתפזרים לכל עבר, והנה נופלת עליו גם מסגרת ישנה של תמונה, וכדים, ופסלונים, צלחות מהודרות, כולם נופלים מכל עבר בסימפוניה של קולות ריסוק, והרסיסים נעים בגלים מצד לצד, במערבולת יפהפיה של צבעים, זכוכיות, חרסינות, פיסות קטנות של אמנות מנופצת, של זכרונות יפים וזכרונות כואבים, מתערבבים עם אשליות אבודות ותשוקות נסתרות. והסימפוניה לא נגמרת, ועוד קולות נפץ עולים מכל פינה, מצטרפים למקהלה המסנוורת והמצלצלת. ורק לאחר שניות ארוכות נרגעת המערבולת, הופכת לערימה ללא צורה, בוהקת ושלווה, מרוכזת, פוצעת, מתריסה ומאתגרת. ואין שטיח מספיק גדול לטאטא מתחתיו רסיסים של עשרים שנה.

הסיפור הזה נכתב ביום יום שבת, 09 לספטמבר 2006, בשעה 7:14, והוא שייך לנושא בדידות, כללי. את כל התגובות והטראקבאקים אפשר לקרוא ב-RSS 2.0‏. אפשר להגיב עליו באתר הזה, או לשלוח טראקבאק מאתר אחר;