שיתוף הקבצים ועתידו
קשה שלא להתפעל ממשחק החתול-עכבר שעורכות תעשיות המוסיקה והסרטים כנגד קהילות משתפי הקבצים. ההיסטוריה שהתחילה עם "נאפסטר", קפצה ל-"קאזה", פזלה הצידה לכמה פרוטוקולים אחרים, מעוגנת היום היטב ברשת eDonkey2000, שהיא חסינה בפני פגיעות הרבה יותר ממה שחושבים בתעשייה.
רשת זו (להלן ed2k) הינה ראשית כל נטולת שרת. כלומר, אין אף "מחשב מרכזי" שאפשר לסגור בצו בית משפט ולחסל את הרשת. זוכרים את סרטי המדע-בדיוני משנות ה-80 וה-90, שבהם בכדי לנצח פלנטה שלמה של חייזרים, או רובוטים תאבי-דם, מספיק לשים פצצה קטנה ב-"ליבה", והנה הכל קורס? הטריק הזה פשוט לא יכול לעבוד עם ed2k.
שנית, הרשת נותנת למשתמשים להמליץ אחד לשני על הורדות ספציפיות באמצעות לינקים. זה אולי נשמע פשוט, אבל כאן נמצא הכח הגדול של הרשת הזו, וכאן גם טמון הגרעין של "מלחמות האתרים" שאנו עדים להן לאחרונה. כדי לעשות את זה, הרשת מחשבת עבור כל קובץ שעובר בה את ה-hash שלו – מעין "חתימה", או "טביעת אצבע" ייחודית לו. אם אני רוצה להיות בטוח שחברי הטוב יוסף יוריד בדיוק את מה שאני הורדתי, כל מה שאני צריך לעשות זה לשלוח לו את "טביעת האצבע" של הקובץ שנכנסת בשורה אחת של טקסט, ואז התוכנה שלו תדאג להוריד בדיוק את הקובץ שנמצא אצלי.
העקרון הזה הורחב מהר מאוד לאתרים שלמים ששומרים כמויות גדולות של "לינקים איכותיים" – כלומר, טביעות אצבע של קבצים שנבדקו על-ידי מנהלי האתר ועוזריהם, שוידאו אלו אכן שייכות לקבצים באיכות טובה, ללא וירוסים וכיוצא באלה. שימו לב, שאתרים אלו יכלו להתגאות בכך שהם לא מחזיקים חומר שיש עליו זכויות יוצרים – לא היה שום סרט ושום שיר על האתר עצמו, אלא רק הפניות, המלצות וטביעות אצבע קטנטנות. ולמרות זאת, תעשיות המוסיקה והסרטים הפנו כנגד האתרים האלה את עיקר המאבק שלהן, והביאו לסגירתם של אתרים רבים כאלו.
מבין האתרים הללו, נזכיר את ShareReactor השוויצרי שנסגר במרץ 2004, את ShareConnector ההולנדי שנסגר בדצמבר 2004, ואת the-realworld הגרמני שנסגר ממש לפני מספר שבועות, וגם אצלנו בישראל – ליונטוורק, להלה ו-WarezFaw ירדו מעל גלי האתר לפני שבוע וחצי. בכל פעם שאתר כזה יורד, הוא פונה בבקשה לגולשים לקבל סיוע כספי כדי לממן את המאבק המשפטי, אך בינתיים אף אחד מהאתרים הללו לא חזר, וכנראה שהסחבת המשפטית של מאבק מול איחוד של תאגידים היא פשוט קשה מדי עבור אתרים שמנוהלים בדרך-כלל על ידי אדם אחד.
המשמעות של סגירת אתר לינקים שכזה היא שלגולשים פתאום נעשה קצת יותר קשה למצוא בעצמם קבצים איכותיים, וכולם מתחילים לחפש אתרי לינקים אלטרנטיביים. זה כבר טקס קבוע: חליפת דואר אלקטרוני עם "מישהו מכיר אתר שיתוף טוב?" בין כל אנשי הקשר שלך, ותוך מספר ימים נבחר "יורש" – אתר לינקים שעד אתמול היה קטן, ופתאום יש לו עשרות לינקים חדשים מדי יום ואלפי גולשים שמבקרים באתר. שימו לב שהחיפוש הזה הוא הדדי: אתר לינקים שכזה מרוויח הון תועפות מפרסומות, ויעידו כל המפרסמים שקשה להתעלם מאתר שמציג נתוני גלישה כל-כך גבוהים. שטח פרסום באתר שכזה שווה זהב, פשוטו כמשמעו.
בקיצור – לא רק שנוצר לחץ מצד הגולשים לקבל לינקים איכותיים, ירידת אתרים שכאלו מביאה גם לואקום אינטרנטי בפרסום ובמסחר המקוון. אם נוסיף את כל זה לעובדה שלהרים אתר לוקח היום פחות משעה (וראו האתר הזה) – נסיק שכדי לסגור כל אתר כזה, יצטרכו במשטרה להקים אגף חדש ומאוייש היטב, שיעבוד מסביב לשעון.
לאן עכשיו?
הודעות מטעם תעשיות המוסיקה והסרטים מזהירות מפני "גל של תביעות כנגד משתפי קבצים" – כלומר, אותם אנשים שממש שולחים חומר מוגן בזכויות יוצרים לאנשים אחרים ברשת באמצעות תוכנת השיתוף. אפשר להבין למה הכיוון הזה נראה מפתה – כאן מדובר בעבריינים לכל דבר ועניין, שלא החזיקו "המלצות" ולא "הפניות" אלא ממש הפרו באופן בוטה זכויות יוצרים. מצד שני, כבר ראינו את זה קורה פעם ונראה את זה שוב – הטכנולוגיה תתאים את עצמה לתקדימים המשפטיים, ותגיע למצב שבו לא ניתן לאתר "מי הפר מה", ותוכנות השיתוף מהדור הבא כבר יתנו למשתפים אנונימיות מוחלטת.
כדי לראות איך אפשר להלחם בתופעת השיתוף בצורה אפקטיבית, נזכר בנפילתה של "קאזה" – מלכת תוכנות השיתוף של תחילת שנות ה-2000. אנשי תעשיית המוסיקה עשו פרוייקט רציני מאוד, וזיבלו את הרשת במכוון בקבצים מזויפים או לא-תקינים, והביאו לכך שאם רצה הגולש להוריד שיר – הוא היה צריך להוריד מאות קבצים, להקשיב להם אחד אחד מההתחלה ועד הסוף ולוודא שאין איזה צפצוף מחריש אזניים באמצע שהוחדר ע"י אנשי תעשיית המוסיקה. זו היתה הפעם הראשונה שהבינו סוף סוף בתעשייה שהדרך הכי טובה להלחם באויב שלך היא בנשק שלו, במקרה זה השיתוף עצמו.
לא קשה לדמיין את התסריטים הבאים: חברות המוסיקה והסרטים מקימות מאות (אם לא אלפי) משתמשים פיקטיביים ברשתות שיתוף הקבצים, שמסכימים מיד להעניק קבצים לכל גולש שמגיע אליהם, וממלאים לו את המחשב בשטויות חסרות ערך, (ובאותו זמן שומרים את כתובת ה-IP שלו לצורך תביעה עתידית); "אתר לינקים" פיקטיבי שמוקם ע"י חברות התקליטים עצמן, שהגולשים שמשתמשים בהם מקבלים באמת את הסרט שהם רצו לראות, ובאיכות מעולה – אבל 20 דקות לפני סוף הסרט התמונה מתחלפת בשיקופית: "רוצים לראות את הסוף של הסרט? לכו לקולנוע!"; אנשי התעשייה מצטרפים לאתרי לינקים קיימים במסווה של "בודקי לינקים", וכמו כן מפלילים את בודקי הלינקים האמיתיים וטוענים על כל קובץ אמיתי ש-"הוא מזויף"; וכולי. אולי אפילו יצליחו למצוא פירצה טכנולוגית בתוכנות עצמן, ויפיצו וירוסים שמשנים את התוכנות ככה שהתוכנה עצמה משבשת כל קובץ שהיא מורידה, והופכת כל משתמש נגוע למשת"פ של התעשייה?
האם זה יעזור?
לא. והסיבה היא פשוטה: יש יותר מדי כסף שמשחק כאן תפקיד. המוני בית ישראל מחוברים היום לאינטרנט בפס רחב. מה אתם חושבים שהם עושים איתו? איזה אינטרס יש לבן אדם מן היישוב להחזיק קו בנפח הורדה של 5 מגה? עם כל הכבוד לפופולריות הגוברת של "וידאו-צ'אטים", גם ספקי האינטרנט יודעים טוב מאוד שאת הקופה היפה שהם משלשלים לכיסם הם חייבים לא מעט לרשתות שיתוף הקבצים. אתם יכולים לדמיין את כל המערך העסקי שהוקם לצורך שירותי אינטרנט לפרטיים מתמוטט? גם אני לא.
אין לי ספק קל שבקלים שידם של משתפי הקבצים תמיד תהיה על העליונה. לטכנולוגיה אין גבול, וכשתקום רשת שיתוף קבצים שתהיה אנונימית, מוצפנת ומבוזרת – לא תהיה ברירה אלא להרים ידיים. ללא שרת מרכזי שניתן להחרים, עם אתרי לינקים שלא ניתן לאתר כי בכל רגע נתון הם עוברים אוטומטית ממקום למקום; כשמשטרת בלגיה תגיע לאתר לינקים בבריסל, האתר כולו כבר יעבוד מטוקיו ומבחינת הגולשים לא יהיה הבדל. ועד שהשוטרים ביפן ישמעו על זה, האתר כולו יתפזר בין ברזיל, מקסיקו ומדגסקר. משתפי הקבצים ינצלו את מלוא פס ההורדה שלהם, ספקי האינטרנט ימשיכו לגזור קופונים, ובתעשיית המוסיקה יבינו – בשאיפה לפני 2050 – שלאף אחד היום אין מה לעשות עם דיסקים.
פתרון?
אולי הדרך היחידה ליישב את המצב הבלתי אפשרי הזה, שבו לכל אחד מהצדדים יש אינטרס חזק להלחם, היא להוסיף למשחק את המרוויחים העיקריים עד עכשיו – ספקי האינטרנט. אני מציע להעלות את מחיר החיבור לאינטרנט המהיר, ולהעביר את יתרת הכסף לגוף מייצג של תעשיות המוסיקה והסרטים שינטר באופן קבוע את רשתות שיתוף הקבצים, ולפי איזשהו מפתח (למשל מספר ה-sources) – יחלק את הכסף חזרה לאולפנים ולאמנים. לא רוצה לשלם? תסתפק בחיבור של 128k. זה אולי נשמע קצת אוטופי, אבל אם נשווה את ההכנסה הזו להוצאות האדירות על מאבקים משפטיים ורדיפות אחרי חצאי שרתים ברחבי העולם – נראה שעדיף לכולם להפגש באמצע. אולי חוץ מלעורכי הדין.
לסיום כמה מילים למשתפי קבצים ולמשתפים פוטנציאלים: אנא מכם, הכירו בכוח הרב שיש לכם, וזכרו שעם הכוח באה האחריות. אם אתם יושבים ומורידים שירים וסרטים מהאינטרנט ולא מחזירים שום דבר לתעשייה, אתם כורתים את הענף שעליו כולנו יושבים. זה נכון שלשלם 70 ש"ח על דיסק זה מאוד יקר, מה גם שהוא פשוט לא נכנס לתוך נגן ה-mp3 שלכם, אבל ככה זה עובד בעולם – אתה משלם כסף ומקבל תמורה. לטווח הארוך זה לא יכול לעבוד אחרת. קנו דיסקים, לכו להופעות, לעזאזל, תשלחו צ'ק ישירות לאמן – אם האנשים שאוהבים מוסיקה ישראלית לא ידאגו לה ויטפחו אותה, בסוף לא ישאר להם מה לאהוב.