"מה זאת אומרת, עלה לי המספר?!" שאל מר טוכמן ברוגז, "ארבעים שנה שאני עם אותו זוג
משקפיים, ועכשיו הקישקע הקטן הזה אומר לי שאני צריך להחליף?"
"תירגע", אמרה הגברת בדלפק, "זה רופא חדש. הוא עוד לא מבין. אני אמסור לדוקטור
פליישר את התוצאות ואני בטוחה שיהיה בסדר."
"ותגידי לפולקע הזה, איך קוראים לו, מזרחי שמזרחי, א שמענדריק פערוקט, שיחזור למקום שממנו הוא בא ושייקח איתו את הצרטיפיקט שלו מאמריקה. את שומעת אותי?"
טוכמן פסע בנוקשות אל היציאה וכמעט הפיל גברת שבדיוק נכנסה יחד עם ההליכון שלה.
שתי שניות באוויר הירושלמי של תחילת אוקטובר הזכירו למר טוכמן שהוא שכח את המעיל
בקליניקה. וגם את הצעיף, הארנק, והטלפון הסלולרי. כמה שהוא שנא את הטלפון הסלולרי.
הוא נכנס בשקט חזרה לקליניקה, ראה את המעיל שלו תלוי על אחד מהכסאות בצד השני של
החדר, ניגש אליו וגילה שזה לא מעיל אלא דוקטור מזרחי, ושהוא לא תלוי על כיסא אלא
עומד ובוחן בעיון כמה מסמכים. הרופא הצעיר הרים את מבטו ושאל: "כן, מר טוכמן, אפשר
לעזור במשהו?" מר טוכמן פלט לעברו מעין נהמה חרישית אך מאיימת, ופנה לצד השני של
החדר, שם מצא מעיל עם ריח מוכר.

בשעה שחצה את הכביש לכיוון המדרחוב, ראה מימינו חמש זברות חבושות בכובעי טבחים
נכנסות לבית המרקחת. מר טוכמן כבר לא התרגש, במהלך עשרים השנים האחרונות הוא התרגל
לעובדה שכל מיני דברים שבעבר היו נראים לו מאוד מוזרים, קורים לעיתים די קרובות
בימים אלו. לפעמים אלו היו חיות אפריקאיות במדרחוב, לפעמים רוחות רפאים בגן
השעשועים ליד הבית, ולפעמים חברים מהמחתרת שהתיישבו מולו באוטובוס, למרות שמתו כבר לפני שנים רבות. פעם אחת בנסיעה בקו 19 ניסה לדבר עם צוויליך "השרוך", שנהרג ב-47 בפשיטה על דיר אל-באבור, אבל צוויליך התעקש שהוא דווקא אלכסיי, שמעולם לא היה בלח"י ושהוא מוכר טלפונים סלולרים. מאז מר טוכמן פשוט מתעלם. בכלל, יותר נוח לו להתעלם.

ליד הרמזור פנה אליו ויקינג גדול ומשופם ובידו לפיד כחול, שכשהתקרב נראה יותר ויותר כמו שוטר בריטי. "חפץ חשוד, אדוני", אמר הויקינג, "המעבר חסום". כשהביט מר טוכמן
קדימה, כבר לא הצליח לראות שום דבר ברור: רק מזיגות של צבעים מכל קצוות הקשת,
עולים, יורדים, מתערבבים, בהירים וכהים. לפתע שמע קול פיצוץ עז, וכל המזיגות התאחדו לכתם אחד, בצבע לבן בוהק, עולה ממרכז הרחוב ומתפשט לכל העברים. מר טוכמן עצר את נשימתו, והביט במשך שניות ארוכות, מהופנט.

"אדוני, המעבר סגור. יש חשש למטענים נוספים, כדאי לך ללכת מדרך אחרת", אמר השוטר
הבריטי. טוכמן הפנה לאט לאט את גופו כלעומת שבא, וחזר באיטיות אל הקליניקה. הוא
התיישב על הכסא הראשון שמצא, התנשם בכבדות ועצם את עיניו. כשפקח אותן שוב ראה מולו
עדיין את הכתם הלבן הבוהק, וחיוך עלה על שפתיו.

"טוכמן!", אמר דוקטור פליישר, "טוב שחזרת. בדיוק סיפרו לי שביקרת אצלנו הבוקר. אין
לך מה לדאוג, היתה פשוט טעות קטנה, אתה יכול להמשיך ללכת עם המשקפיים האלה. פשוט
דוקטור מזרחי, אתה מבין, הוא חדש פה…"

"עלה לי המספר, הוא אומר", סינן מר טוכמן לעברו, "עלה לי המספר. אידיוט".

הסיפור הזה נכתב ביום יום רביעי, 28 לספטמבר 2005, בשעה 22:02, והוא שייך לנושא שירה וסיפורת. את כל התגובות והטראקבאקים אפשר לקרוא ב-RSS 2.0‏. אפשר להגיב עליו באתר הזה, או לשלוח טראקבאק מאתר אחר;