אתמול הייתי בערב קריוקי בייתי שאירגנו ידידינו דן ויוסי.
היה ממש נחמד. שרנו, צחקנו, עשינו קצת שטויות. מומלץ בחום לכל מי שלא מתבייש ואפילו יותר למי שכן (מבטיחים לצחוק עליכם כמה שיותר).

בכל אופן, הערב נגמר בסביבות 1:30 בלילה, ואני המשכתי לי בחזרה לביתי שבת"א. במהלך הנסיעה הערנות שלי אמרה לי "עזוב אותך מביית, בוא נצא לאנשהו". ובהיותי אדם ממושמע, הקשבתי לערנות. חייגתי לחבר. מהצד השני של הקו נשמעו קולותיהם השיכורים של שלושה מחברי הטובים צועקים לי לבוא. הם היו בדירה של אחד מהם ושתו קצת (או הרבה) כהכנה ליציאה המתקרבת. זה אמנם מפתיע שאנשים בסביבות גיל ה-30 נזכרים לצאת רק בסביבות 2:30, אבל זה גם הכיף של ת"א. ומכיוון שהערנות שלי אמרה, החניתי קרוב לאותו חבר ועליתי. כחצי שעה לאחר מכן סיימתי את הוודקה-רדבול שהצטרפה לה בחדווה ל-2 הבירות ששתיתי בקריוקי.וביחד תפסה לה השלישייה מקום במוחי במקום תודעה צלולה. שלושת חברי היו במצב דומה אם לא יותר קשה. החלטנו שהגיע הזמן לצאת.

אותו חבר גר בקומה רביעית בבניין עם מעלית קטנטנה. בדרך למעלית אחד החברים העיר שאולי אנחנו יותר מדי בשביל הקטנטונת, והחלטת מועצת חכמי השוכרה הייתה שאם פיזית כולנו מצליחים להידחס למעלית, אז כנראה שהכל בסדר. למרבה הפלא הצלחנו. אמנם נראינו כמו משחק לא מוצלח של "טוויסטר", אבל אין מצלמה במעלית אז למי איכפת? לחצנו על הכפתור המסומן "ק", וחיכינו. המעלית ירדה לה להנאתה ונעצרה בקומת הקרקע. הדלת הפנימית נפתחה. שלחנו יד לדלת החיצונית ו…. אופס. לא נפתחת. היה נדמה שהמעלית ירדה 2-3 ס"מ מתחת לגובה הקומה. זמן לדיאטה?

אז מה עושים חבורת גברים שיכורים במקרה כזה? מיישמים את האימרה הידועה: "מה שלא הולך במוח הולך בכוח". לחצנו על כל כפתור אפשרי ומיצנו את שיטת המוח. ואכן מוח לא ממש היה שם, אז ניסינו בכוח. לעזאזל עם הדלתות האלה, מי שתכנן אותן ידע מה הוא עושה. אז בניגוד לאימרה ניסינו שוב במוח. "אולי אם נקפוץ כולנו בייחד, המעלית תחשוב שעודף המשקל שהעמסנו עליה נעלם, ותואיל בטובה לפתוח את הדלת" העיר אחד החברים. "מה אתה חושב שהמעלית מטומטמת??" ענה לו אחר. "ומה יקרה כשכולנו ננחת מהקפיצה ונפעיל עוד יותר כוח כלפי מטה?" שאלתי. ניוטון כנראה התהפך בקיברו באותו רגע.

החום הכבד והמחסור בחמצן החלו להראות את אותותם. החלטנו לנסות להתקשר למספר החרום שנצנץ לו על מדבקת הביקורת כמו מלאך. "לעזאזל, אין לי קליטה". "גם לי". "כן, גם לי. אתה באורנג'?". וכך המשיך לו משחק ה"טוויסטר" בעוד כל אחד מאיתנו מנסה למצוא זווית ומיקום עבור אותו מכשיר מעצבן שחיינו הפכו תלויים בו. לבסוף הצליח אחד מאיתנו להתקשר למוקד, ואיזה פלא… אין תשובה. עוד נסיון… עדיין כלום. בעודנו מקללים את ישראליפט בתוך ענן סמיך של ריח זיעה שלא היה מבייש אוטובוס ירושלמי למאה שערים, החלטנו להתקשר למכבי אש. אנחנו אמנם לא חתולים על עץ גבוה, אבל תרנגולים בכלוב זה די קרוב.

להלן הצד של השיחה שאני שמעתי:
שלום, אנחנו תקועים במעלית ברחוב אנגל 11. תקועים לגמרי,לא יכולים לצאת. הדלת הפנימית נפתחה והחיצונית לא. בקומת קרקע. לא, אנחנו בדרך לצאת, שיכורים תחת וחם לנו ואין אוויר. כן, יש אנשים שיוצאים בשעה כזו. לא, זה לא מאוחר מדי לצאת עכשיו, זה רק תחילת הערב. כי שתינו קצת בבית, יקר מדי לשתות הרבה בחוץ. מה פתאום נוהגים, הברים קרובים. הולכים ברגל. כן אחי, זו אחלה שעה לצאת. לא, הכל פתוח, יום שישי היום. כדאי לך לנסות פעם. טוב, אז אתם יכולים לבוא לשחרר אותנו. 5 אנשים. כן, הבנו את זה כבר. פעם הבאה נרד אחד אחד. טוב, תודה. ביי.

אחרי 20 דקות הגיעו החברה שלא מאמינים שאפשר באמת לצאת ב2:30 בלילה לבלות. לא שממש ברור לי מה זה עניינם, אבל לא אמרנו כלום כדי שלא ישאירו אותנו תקועים שם. תוך 10 שניות הם פתחו את הדלת, וכולנו נשמנו לרווחה, ברכנו הגומל, ושלפנו סיגריות. אחרי נזיפה קצרה על התעלמותנו הבוטה ממגבלות המעלית המשכנו שמחים וטובי לב (אם כי מזיעים במקצת) לבר המיועד.

ובסופו של דבר, למדנו לקח אחד מכל הסיפור. החברה שעובדים במכבי אש, לא מבלים מספיק.

הסיפור הזה נכתב ביום יום שבת, 25 לאוגוסט 2007, בשעה 17:38, והוא שייך לנושא כללי. את כל התגובות והטראקבאקים אפשר לקרוא ב-RSS 2.0‏. אפשר להגיב עליו באתר הזה, או לשלוח טראקבאק מאתר אחר;