יד מושטת
יש אנשים שנדמה שאיבדו את האמונה לגבי עצמם. איבדו את האמונה שיכול להיות להם טוב. אנשים שנותנים לזרם החיים להשיטם בלי יכולת לשלוט בגורלם. אנשים שקמים בבוקר ולא מצליחים לחשוב על סיבה טובה להתחיל את היום. הם זזים בצורה מכנית, עושים את מה שהם יודעים שצריך לעשות וזהו.
היום שאלתי שני אנשים כאלה שאלה: "האם אתה מאמין שקיימת אפשרות שיהיה לך טוב?". התשובה הייתה חד משמעית: "לא!". הם אמרו שהסיבה שהם לא מסיימים את חייהם בדרך לא קונבנציונלית היא שלא נעים להם מההורים שלהם. נשמע עצוב, לא? אבל לשמחתי אלה אנשים שיש להם תקווה. אנשים שדוחים את הקץ כדי לא לגרום צער לאנשים קרובים שאכפת להם, עדיין בוערת בהם שלהבת של אמונה. אמנם קטנה, אבל קיימת.
האמת היא שאין לי ממש מושג איך זה להיות במצבם. ואין לי מושג איך אפשר באמת לשנות הלך רוח דכאוני שכזה. אבל אני בטוח שאפשר. אני בטוח שכל עוד קיים שביב של תקווה ושמץ של אמונה, אפשר לחשוף את הבעייה ולטפל בה. זה לא תהליך קל, והוא יכול להוביל לתהומות הנפש האנושית, אבל הוא שווה את המאמץ.
אז לאותם אנשים אני אומר שאני כאן. אני כאן כדי לעזור ולתת. אתם אפילו לא צריכים לבקש.
יום שלישי, 18 למרץ 2008 בשעה 21:05
ביום מסתובבת עם חיוך ומשקפי שמש שיסתירו את כל הכאב שבי, בלילה בוכה הרבה. חזרתי…חזרתי לשתות, לעשן, לאנשים שעשו לי רע בכוונה מהלכת על הגבול ואולי מתוך רצון שמישהו ינער אותי וימשוך אותי למעלה. הייתי שם, לפעמים אמרתי את זה בקול, לפעמים גם לחברים, את המשפט שביטא הכי הרבה את התחושה שלי "אני לא רוצה לחיות". והתגובה תמיד הייתה זהה: את יפיפיה, חכמה, יש לך הכל – הכל חוץ מרצון לחיות. היו שאמרו לי לכי לפסיכולוג, היו שאמרו לי נו די מספיק עם השטויות האלה. ולך תסביר לאנשים מה אתה צריך באמת.
ובתור אחת שהייתה שם אני יודעת היום שה"תרופה" שהצילה אותי היא חיבוק ומשפט אחד "אני פה" כל מה שצריך זה מישהו, מישהו שישאל: מה עניינים איתך? ולא כשהוא תוך כדי עובד על המחשב, ולא תוך כדי שהוא מערבב את הקפה והעיניים שלו מחפשות את הסוכר, אלה מישהו שיניח הכל יסתכל בעיניים וישאל: תגידי, אז מה באמת העניינים איתך?
אני מצאתי את הבן אדם הזה ששאל, אח"כ מצאתי אדם אחר שחיבק ועם הזמן מצאתי כמה אנשים טובים באמת שאולי בלי שידעו עזרו לי למצוא את הכוח והחשק לקום בבוקר והיום אפילו לחייך בלי משקפי שמש…
יום שני, 24 למרץ 2008 בשעה 11:11
Coaching, coaching, coaching. Seriously, I believe in it now. Its not for thuroughly depressed people, but for people who do have that spark of wanting to make thier lives better.
I finished 2 of my 3 internship coachees, and what do I know, Ive only taken a stupid first course in coaching, but at the last conversation, they both said that they are in a much happier place than when we started, and that theyre much happier with themselves. It was pretty amazing to hear.
יום שלישי, 25 למרץ 2008 בשעה 1:41
שטויות במיץ. הבל הבלים. סליחה, זה מעצבן אותי. יש לזה הגדרות אחרות: "רחמים עצמיים". "חיפוש תשומת לב". גם אני הייתי שם, תקופה מסוימת שאני קורא לה "סוף גיל ההתבגרות". ולי לא היה איש שיאמר "אתה יפהפה" או "אתה חכם", או אפילו מישהו שישאל "מה העניינים איתך?". זה רק עניין של החלטה, של יוזמה, של גישה לחיים. אתה יכול לחיות את חייך בהרגשה של "אין לי תקווה, לא יהיה לי טוב אף-פעם", או שאתה יכול לחיות בגישה של "טוב לי עכשיו, יש לי המון סיבות להודות לאלוהים, ליקום, לקארמה, למזלי הטוב, למה שלא יהיה". כי, מנסיון אישי ומהיכרות עם לפחות בן-אדם אחד כזה, אני יודע שלא רק שיש להם סיבות טובות לקום בבוקר, והם רק צריכים (להחליט!) להסיר את המשקפיים השחורים ולראות אותם, אלא שרובם ממש בני-מזל, ורק צריך להביט סביב כדי לראות כמה רע היה יכול להיות. ואם הם מגלים סיבות לחיות רק כי מישהו אמר להם "אני פה, ידי מושטת" או התעניין בשלומם – שיאמצו כלב, הוא יספק המון צומי. לחלופין, שיצמדו לאותו שביב תקווה שמונע מהם להתאבד ויגשו לפסיכיאטר קרוב, שירשום להם כדורים נגד דכאון.
קואצ'ינג בגרוש. אוף.
יום חמישי, 27 למרץ 2008 בשעה 6:36
יואב כרגיל נוטה להיות בוטה משהו אבל אני נוטה להסכים.
אבל גם אני עברתי תקופה כזו, אפילו אחת שבעיני היתה ארוכה.
אני שונאת את המשפט "הייתי שם" . לא יודעת איפה אתה היית יואב
ניסיתי להגיד להמון אנשים שאני על סף…. וזה לא עזר.כשאתה מרגיש שאתה על סף אתה ממילא מרגיש שאף אחד לא מבין אותך ואת חומרת המצב. חוץ מזה, היום יש המון מחקרים (ותסלחו לי על הגישה המדעית משהו) שזורקים מושגים כמו איזון הורמונלי מופר ורמות נמוכות או גבוהות מדי של חומר זה או אחר במוח. מה שאפשר לקחת מזה, זה שזה לא "רק עניין של החלטה", וגם לא "רק לקבל יד מושטת".
זה איזון מופר, והחזרת איזון לוקחת זמן.
בכל מקרה, גם הדרך שלי לצאת מזה היתה להחליט משהו ביני לבין עצמי כי ממילא זה הדבר היחיד שאני יכולה איכשהו להשפיע עליו. ואם כבר רוצים לעזור לאנשים במצב כזה, הייתי ממליצה א. להיות עקביים במה שמשדרים להם, וב. לנסות לדאוג לכך שהם ילכו למישהו מקצועי שיוכל להשלים איתם תהליך ולמשוך אותם קצת למעלה. הורמונלית או איך שלא תסתכלו על זה.
יום שישי, 28 למרץ 2008 בשעה 10:05
יואב (וגם איילת), זה לא שאני לא מסכים עם הרעיון הבסיסי שבן אדם צריך לקחת אחריות על החים ולעשות מהם טוב. זה ברור שלא מדובר פה במשהו אובייקטיבי אלא בראייה סובייקטיבית של החיים. וברור שאותם אנשים שאני מדבר עליהם צריכים "רק" להחליט. אני גם מאוד שמח בשביל שניכם שאתם חזקים מספיק נפשית כדי לעשות את השינוי לבד.
אבל יש אנשים קצת פחות חזקים. יש אנשים שנתקעים בלופ עם עצמם ויותר קשה להם לשנות מבפנים. איך שלא נסתכל על זה, בני אדם הם יצורים חברתיים. ויותר מזה, כל החיים שלנו מושטתים על איזושהי אינטראקציה עם הסביבה. כל דבר שקורה מסביבנו משפיע עלינו ולהפך. לפעמים צריך איזו דחיפה קטנה מהסביבה כדי לעזור לנו לעשות את השינוי.
בין אם אתם רואים את זה בחיים שלכם או לא, אני בטוח שזה קיים שם. ואני בטוח שההחלטה של שניכם להחליף משקפיים קשורה לאינטראקציה שלכם עם הסביבה בדרך זו או אחרת.
אני מאוד מעריך ציניות בדרך כלל, ונדמה לי שאני גם די ציני. אבל יש מקרים שזה פשוט לא מתאים.
יום שישי, 28 למרץ 2008 בשעה 17:39
איילת ויואב, אני חושבת שבטענה המרכזית שלכם אתם צודקים, אנחנו כן צריכים לקחת אחריות על החיים שלנו, אנחנו כן צריכים להשתדל לא לשקוע "ברחמים עצמיים" או כל מונח דומה אבל קצת קשה לי עם מה שיואב אומר "רק צריך לקבל החלטה" כדי לצאת מהמצב בו הם שרויים, למעשה זה כמו להגיד לבן אדם שהרגע נפל מקומה שביעית וכל הגוף שלו מרוסק "רק תחליט שלא כואב לך" תחושת האין תקווה, הכאב הנפשי שלהם הוא ממשי ורוב האמירות שלהם באות מהבטן / רגש ולכן משפט כזה יעבור לידם שכן הוא משפט רציונלי טהור (והרציונל לרוב לא עובד במצב זה שכן אם הוא היה עובד הם לא היו נמצאים במצב הזה)
זה שצריך טיפול? מסכימה.
ובעיקר חושבת שאם העניין היה כ"כ פשוט של "רק לקבל החלטה" הפסיכולוגים והפסיכאטרים פשוט היו עושים הסבת מקצוע כי התפקיד שלהם היה נכחד מהעולם…
יום ראשון, 30 למרץ 2008 בשעה 2:21
איילת – איזון מופר לא מתוקן ע"י הושטת יד של מישהו, שאח"כ יעלם (מה לעשות, גם ירון לא יכול להמצא עם אותו בן-אדם 24/7). איזון מופר מתוקן ע"י תרופות.
ירון – לא ברור לי לאיזו ציניות אתה מתכוון. אני לגמרי רציני, וזה לגמרי מכעיס אותי. אני אדם חזק? מה עושה אותי חזק? מהיכן אני שואב את החוזק? הרי בבסיסנו, ולמרות מה שדן אומר בפוסט אחר, כולנו דומים; יש לנו אותם מאווים, אותם רצונות, אותן שאיפות בסיסיות – שיאהבו אותנו, שיתעניינו בנו, שיכירו בערכנו. אם אנחנו לא מקבלים את זה מהסביבה, אנחנו מרגישים חלשים ובודדים, אפילו מדוכאים. כל זאת – עד שאנחנו מחליטים (כן, שרון, בסופו של דבר זה עניין של החלטה פשוטה) שאנחנו גם חלק מאותו מרקם חברתי שכולל את עצמנו, וגם אנחנו "מישהו", ולכן אם אנחנו נכיר בערך עצמנו ונאהב את עצמנו, נתחיל לנוע בכיוון שאליו אנו מכוונים ונצא מהלופ. אז אתה פשוט טועה, ירון, ההחלטה שלי להחליף משקפיים לא תלויה בסביבה, ממש לא, היא עניין לגמרי אישי, שגרם לי לשנות את היחס שלי לסביבה – מה שגרם, בתורו, לשינוי היחס של הסביבה אלי.
אם קשה לכם אם הביטוי "לקבל החלטה", תחליפו אותו ב"לעבור תהליך ארוך ומייסר שבסופו תשתנה הפרספקטיבה על החיים" בשביל הפלצנות, אבל בסופו של דבר זה אותו דבר. הנקודה החשובה היא שהתהליך הוא אישי, פנימי, אינטרוספקטיבי אם תרצו; אמירה כמו "אני מושיט יד" מעידה על חוסר הבנה של התהליך הזה. כי כל אחד כזה יודע שאתה תעזור לו אם יבקש, הוא הרי מכיר אותך. החלק הבעייתי הוא להחליט שאני יוצא מזה ואז לרצות ולבקש את העזרה, ואת זה כל אמירת "אני מושיט יד" לא תעשה.
ואגב, שרון, יש לי מעט מאד אמון בפסיכולוגים (לא בפסיכיאטרים, הם נותנים תרופות), כמו גם (סליחה רנה) בקואצ'רים או בהילרים. ובקשר לדוגמה של האיש שנפל מקומה שביעית – ובכן, א) לרוב אותם אנשים מרגישים כמו האיש שנפל מקומה שביעית – בלי שבאמת נפלו; הם רק צריכים להסתכל על כאלה שכן נפלו כדי להבין שהם בני מזל. וב) אותו אחד שנפל צריך רק להביט לימינו, לזה שנפל מאותה קומה אבל מגלה גם שבנו חלילה אוהד מכבי, אשתו שוכבת עם השכן והוא גם פוטר מעבודתו. אז כן, לראשון כואב, לכולנו כואב, אבל לפחות הבן שלו נורמלי.
וברצינות, אנשים כאלה צריכים לבקר בבית לווינשטיין, בכל מחלקה נוירולוגית בבית חולים, בבתי חולים סיעודיים, במעון לנשים מוכות, במעון לילדים עם צרכים מיוחדים (ובבית הוריהם), אתם יודעים מה – בסומליה, בדארפור, באושוויץ… אתם מבינים את הכוונה. טוב, שלרגע יצאו מהקונכיה שלהם ומהאגוצנטריות השואבת שלהם ורק יחשבו שהם עורכים ביקור כזה. מה שהם צריכים זו לא יד מושטת אלא טלטול.
יום שלישי, 01 לאפריל 2008 בשעה 15:09
יואבי העלת פה המון דברים שדורשים התייחסות
1. זה נכון שפיזית כולנו בנויים מאותם חומרים ואפילו המטרות שלנו, הרצונות וכו' באופן כללי זהות אבל אתה לא שוכח פה משתנה מסויים? איך אתה מסביר את זה שיש אחד ביישן, אחד שתלטן, אחד כריזמטי, אחד חזק, אחד חלש? קוראים לזה תכונות אופי והן אלו שמבדילות אותנו אחד מהשני כי כמו שאמרת כל השאר לרוב יהיה זהה..
2. מאיפה אתה שואב את החוזק שלך? זהו גם דבר מאוד אינדווידואלי, אחד לוקח את הכוחות מחבר טוב, אחד מהילד שלו, אחד מסיפוק בעבודה והאחר מבן הזוג שלו כל אחד בהתאם לגורם המשמעותי הקיים בחייו, דבר שיכול להשתנות מתקופה לתקופה.
3. "החלטה פשוטה" – פשוט מסרבת לקבל את המונח הזה וכבר הסברתי לך למה לגבי המונח השני שהשתמשת בו, הוא לא פלצפני הוא פשוט יותר מדוייק, כי זה באמת התהליך שאנשים עוברים בשביל לשנות גישה / דפוס התנהגות ואז רק אז אולי תבוא החלטה פנימית טובה יותר.
4. אני מסכימה איתך לגבי זה שההחלטה צריכה לבוא ממקום אישי שלנו לאחר שעשינו חשבון נפש והיא לא צריכה להיות תלויה בסביבה מכיוון שרק ככה היא תהיה אמיתית ותחזיק לאורך זמן ולא תישבר בסיטואציה שמעוררת בנו קושי מסויים אבל הסביבה יכול לעזור, לקצר את התהליך של הייסורים כפי שכינית או לחילופין גם להרוס…
5. לא מסכימה לגבי האיש מהקומה ה 7 שאמרת הוא לא באמת נפל. משום מה אתה מתייחס לכאב נפשי בכזה ביטול כאילו דבר כזה לא קיים. ככל הנראה רק מי שנקלע בחיים למצב שהביאו אותו לכאב נפשי כ"כ גדול יכול להזדהות עם הקטע שירון כתב מלכתחילה שכן הכאב הזה הוא אמיתי ביותר.
6. לגבי הדוגמאות שיש אנשים שכואב להם יותר… מי שנמצא במצב שתאר ירון לא אכפת לו מעצמו, לא אכפת לו מה יהיה איתו עוד שעה אז למה אתה חושב שאכפת לו מכאב של אחרים?
יום רביעי, 02 לאפריל 2008 בשעה 0:19
ירון, בסופו של דבר גם לבקש יד ממישהו וגם לאחוז בה זו החלטה.
ואני סקרנית לגבי משהו – מישהו מכם ניסה באמת להושיט יד למישהו שלא רצה לאחוז בה? מישהו מכם ניסה לאורך זמן (!) לתמוך באדם שנמצא בדיכאון?
כשאמרתי שלדעתי החלטה אישית משחקת פה, בטח שלא התכוונתי שזה קל. אבל מהניסיון שלי לא ראיתי אנשים במצב כזה שהיד המושטת עזרה להם אלא אם הם נלחמו לעזור לעצמם.
זה לא קל. לא טריויאלי. לא קל אחד יכול. לא כל אחד רוצה.
ואם כבר, אני סקרנית בפעם השניה:
מישהו מכם פגש מישהו שיד מושטת (ולא החלטה פנימית שככל הנראה היתה מצליחה גם ללא עזרה חיצונית) עזרה לו להתרומם ממצב של דיכאון? ולהישאר למעלה?
יום רביעי, 02 לאפריל 2008 בשעה 7:55
שרון,
1. תכונות אופי לא רלוונטיות כלל לדיון. יתרה מזאת, בעוד "שתלטן" ו"ביישן" הן אכן תכונות אופי, "חזק" ו"חלש" הן לא (כפי ש"חזק" ו"חלש" פיזית הן לא תכונות אופי). "חזק" או "חלש" (במובן הנפשי) הן פועל יוצא של המצב הנפשי ושל ההחלטות שמתקבלות ע"י האדם – בדיוק הפוך מתכונות אופי.
2. כשאתה "למטה", כמו שמגדירה זאת איילת, אין לך ממה לשאוב כח. אתה חלש בהגדרה. כדי להפוך לחזק ולצאת מהלופ, אתה צריך בדיוק לקחת את ההחלטה לשאוב כח ממקור כלשהו. כל אחד יכול להיות חזק. צריך רק ללכת לחדר הכושר של הנפש.
3. בסופו של דבר זה אותו דבר. התהליך הארוך מתמצה בהחלטה (או מספר החלטות) פשוטות.
4. איילת כבר ענתה: הסביבה יכולה לעזור רק אם האדם מחליט לקבל את העזרה.
5. אני ממש לא מתייחס לכאב נפשי בביטול. את זו שהכנסת לעניין את הכאב הפיזי (דוגמת האיש הנופל), שלא רלוונטי כאן. גם בדוגמת הנגד שלי, האיש הראשון שנפל נמצא במצב הרבה יותר טוב מהשני, למרות שלשניהם אותו כאב פיזי, בדיוק משום שלשני יש כאב נפשי גדול והראשון רק צריך לראות זאת כדי להבין כמה הוא עצמו בר-מזל.
6. את טועה. מי שנמצא במצב הזה אכפת לו מעצמו, אכפת לו *רק* מעצמו, גם אם הוא אומר לעצמו שלא אכפת לו; הוא שקוע ברחמים עצמיים, הוא אגוצנטרי ואגואיסט ולא אכפת לו אם לאדם אחר יש צרות גדולות משלו, העיקר שאותו אדם אחר יתעניין בו.
יום רביעי, 02 לאפריל 2008 בשעה 14:08
יואב אנחנו לא יוצאים ראש מהעניין הזה ואם נמשיך ככה בטח נתכתב לנצח ולכן אזרתי אומץ ואני צועדת בזה הרגע לחדר שלך לפתירת העניין…
יום רביעי, 02 לאפריל 2008 בשעה 17:55
שרון, זה לא הוגן! חלקנו לא יכולים לשמוע את המשך הויכוח…
לפחות תעדכנו כאן את התוצאות והמסקנות!
יום רביעי, 02 לאפריל 2008 בשעה 20:59
ככה?
ומה אמורים לעשות מי שלא ביומנייז היום??
שרון, אני מתפלאת עלייך!
יום שישי, 04 לאפריל 2008 בשעה 10:50
יואב, אם אתה מסכים להחליף את "לקבל החלטה" ב"לעבור תהליך ארוך ומייסר שבסופו תשתנה הפרספקטיבה על החיים" אני כבר מרוצה.
בין אם אתה מודע לזה או לא, (לפחות) חלק ממך הוא מכלול החוויות שעברת. ואותה יד מושטת היא מכלול החווית שאותם אנשים עוברים. זה נכון שמי שלא רוצה לקבל החלטה אחוז ביד, היד לא תעזור לו. אבל מי שרוצה לשנות משהו וצריך עזרה, צריך לדעת שיש מי שיעזור לו. אותם אנשים שדיברתי עליהם הזכירו את זה שלא נעים להם להפיל את הבעיות שלהם על אחרים, מה שמצביע על כך שהם בפירוש לא חושבים שיש מי שמושיט להם יד.
העולם מלא באנשים שיכולים לספר לך סיפורים אישיים על היותם בתחתית ואיזה "מלאך" שבא ועזר להם. הם גם ידעו להגיד לך שההחלטה לקבל את העזרה הייתה בסופו של דבר שלהם. אבל חלקם גם יוכלו להגיד שמה שעזר להם להחליט היה שהם ראו את אותה היד, ואם היא לא הייתה מושטת אולי הם לא היו מחליטים.
איילת, אני ניסיתי להושיט יד למישהו שלא רצה עזרה במשך תקופה ארוכה. האמת… אני עדיין עושה את זה בימים אלה ממש. ותאמיני או לא, אני חושב שעצם הידיעה של אותו אדם שידי מושטת עושה איזשהו הבדל.
וכן, פגשתי המון ידיים מושטות שעזרו לי בחיים. אני לא יודע מה קורה אם הם לא היו שם כי הם היו שם ולא יצא לי לבדוק. ומסיבה זו אני חושב שהשאלה היא גם קצת חסרת תוכן.
כך או כך, אני מאמין שלהגיד למישהו שאם הוא צריך עזרה יש לו ממי לבקש, זה עוזר.
יום שישי, 04 לאפריל 2008 בשעה 23:07
כפי שאמרתי, בעיני זו פלצנות. אני חושב שבין אם תאמר זאת ובין אם לא, אנשים יודעים מה טיבך ומודעים לכך שתעזור להם אם יבקשו (כל עוד זה בגבולות הסביר). אני, כמובן, לא מכיר את המקרים הספציפיים שעליהם אתה מדבר, ו"איזשהו הבדל" עשוי להיות גם לרעה, אבל באופן עקרוני נראה לי שאמירה כמו "אני מושיט יד" לא רק שלא מועילה, אלא עלולה אף להזיק ע"י כך שהיא מזינה את האגוצנטריות של אותו אדם ומונעת ממנו לראות נכוחה. כשאני רוצה לעזור למישהו כזה, אני לא אומר לו "אני כאן בשבילך" (כי אם אני כאן בשבילו, הוא יודע זאת בלי שאומר), אלא מנסה להסיר ממנו את המשקפיים השחורים. אני יכול לומר שבטווח הקצר זה עוזר, לפחות ברמה ההתנהגותית.
אבל אולי אני טועה. אני מאחל לך שתצליח לגרום למישהו לשנות פרספקטיבה.
יום שבת, 05 לאפריל 2008 בשעה 23:43
ירון,
לא התכוונתי להושיט יד למישהו שלא רוצה עזרה (כלומר לא רוצה שיושיטו לו יד) אלא למישהו שרוצה שיושיטו אבל לא מוכן לתפוס באותה היד ולמשוך בכל הכח (שיש לו באותו רגע).
ובכל מקרה, הדיון הוא דיון על כמה ואם זה עוזר.
אבל לא משנה מה התשובה הנכונה (אם באמת יש אחת שעונה לכל המקרים) אני חושבת שזה
יפה שאתה רוצה לתמוך ונותן מעצמך כדי לתת למישהו להרגיש שאתה שם.
וממילא, עוזר או לא, כשאכפת לנו ממישהו אנחנו בדרך כלל לא יכולים שלא להושיט לו יד.
הלואי שתמיד יהיו לנו את הכוחות לתמוך, ממושכות- אם נצטרך. והלואי ולא נצטרך…
יום שישי, 02 למאי 2008 בשעה 18:30
היי ירון !
כתבת ש:"יש אנשים שנדמה שאיבדו את האמונה לגבי עצמם. איבדו את האמונה שיכול להיות להם טוב. אנשים שנותנים לזרם החיים להשיטם בלי יכולת לשלוט בגורלם. אנשים שקמים בבוקר ולא מצליחים לחשוב על סיבה טובה להתחיל את היום. הם זזים בצורה מכנית, עושים את מה שהם יודעים שצריך לעשות וזהו.
היום שאלתי שני אנשים כאלה שאלה: "האם אתה מאמין שקיימת אפשרות שיהיה לך טוב?". התשובה הייתה חד משמעית: "לא!". הם אמרו שהסיבה שהם לא מסיימים את חייהם בדרך לא קונבנציונלית היא שלא נעים להם מההורים שלהם. נשמע עצוב, לא? אבל לשמחתי אלה אנשים שיש להם תקווה. אנשים שדוחים את הקץ כדי לא לגרום צער לאנשים קרובים שאכפת להם, עדיין בוערת בהם שלהבת של אמונה. אמנם קטנה, אבל קיימת.
האמת היא שאין לי ממש מושג איך זה להיות במצבם. ואין לי מושג איך אפשר באמת לשנות הלך רוח דכאוני שכזה. אבל אני בטוח שאפשר. אני בטוח שכל עוד קיים שביב של תקווה ושמץ של אמונה, אפשר לחשוף את הבעייה ולטפל בה. זה לא תהליך קל, והוא יכול להוביל לתהומות הנפש האנושית, אבל הוא שווה את המאמץ.
אז לאותם אנשים אני אומר שאני כאן. אני כאן כדי לעזור ולתת. אתם אפילו לא צריכים לבקש."
- לא יודע, אני לא כל כך מסכים איתך..