הסיפור הזה נכתב ביום יום שישי, 19 למאי 2006, בשעה 0:49,
והוא שייך לנושא כללי.
את כל התגובות והטראקבאקים אפשר לקרוא ב-RSS 2.0.
אפשר להגיב עליו באתר הזה, או לשלוח טראקבאק מאתר אחר;
שנים אני שומע את שיריו האנינים של אבי ביטר באוטו, לפני כמה ימים סיפרו לי שיש לזה גם מילים – יענו כתובות על נייר – כמו בכרזות של ביתר. מאז אני קורא יומם ולילה, וכתוצאה מכך השתפר לי במעט האיות…
אולי אם גם אתה תשכיל ותקרא את המילים לשירים המזרחיים שאתה שומע – אז תתחיל לאיית כמו בן-אדם….
קצת חבל לי לשמוע שזו ההרפתקה הגדולה בחייך. הרי כל אחד יכול לעלות על מטוס ולהסתובב ביבשת אחרת. דווקא החיים בישראל, עם כל הכאב והאחריות שבאים איתם – הם ההרפתקה האמיתית. שלא לדבר על התבגרות, אהבה, רדיפה אחרי חלומותיך, עצמאות, ועוד הרפתקאות רבות שאני מאחל לך שעוד תחווה.
יום שישי, 19 למאי 2006 בשעה 9:50
וואלה, איזה תמונות יפות!!! אני גם צריך לעשות כזה טיול….
יום שישי, 19 למאי 2006 בשעה 15:46
ססון, אתה כבר לו אוסה שגיעוט קטיב. מה קרה?
יום שישי, 19 למאי 2006 בשעה 17:09
שנים אני שומע את שיריו האנינים של אבי ביטר באוטו, לפני כמה ימים סיפרו לי שיש לזה גם מילים – יענו כתובות על נייר – כמו בכרזות של ביתר. מאז אני קורא יומם ולילה, וכתוצאה מכך השתפר לי במעט האיות…
אולי אם גם אתה תשכיל ותקרא את המילים לשירים המזרחיים שאתה שומע – אז תתחיל לאיית כמו בן-אדם….
יום שישי, 19 למאי 2006 בשעה 19:44
קצת חבל לי לשמוע שזו ההרפתקה הגדולה בחייך. הרי כל אחד יכול לעלות על מטוס ולהסתובב ביבשת אחרת. דווקא החיים בישראל, עם כל הכאב והאחריות שבאים איתם – הם ההרפתקה האמיתית. שלא לדבר על התבגרות, אהבה, רדיפה אחרי חלומותיך, עצמאות, ועוד הרפתקאות רבות שאני מאחל לך שעוד תחווה.
דני
יום שבת, 20 למאי 2006 בשעה 14:38
…וכמובן, שלא לדבר על ההרפתקה העצומה ורבת-האתגרים – ניהול מחלקת בשר, קפואים ומצוננים.