והנה סקר / מבחן קצר.

לפניכם טקסט. קראו, ונסו לחשוב איזה חלקים מתוכו הם בדייה שהגיתי מליבי, ואילו הם ציטוט מן התלמוד הבבלי, ברכות כ"ד. סמנו את החלקים שאתם חושבים שהם מהתלמוד. לאחר שסימנתם, השוו לציטוט המקורי (קישור למטה), ורשמו בתגובות כמה הצלחתם.

אמר רבי יצחק: טפח באשה ערוה. למאי {לאיזו נפקא מינה, נאמר הדבר}? {אם לגבי הסתכלות באשה} – והא אמר רב שילא: זרוע באישה ערוה, שנאמר 'כחותם על זרועך כי עזה כמות אהבה'.

אמר רב ששת: כל המסתכל באצבע קטנה של אשה כאילו מסתכל במקום התורף {הערוה}.

אמר רב חסדא: שוק באשה ערוה, שנאמר 'גלי שוק עברי נהרות', וכתיב 'תגל ערותך וגם תראה חרפתך'.

אמר שמואל: קול באשה ערוה, שנאמר 'כי קולך ערב ומראך נאוה'.

אמר רב יוסף: לחי באשה ערווה, שנאמר 'נאוו לחייך בתרים צוארך בחרוזים'.

אמר רב ששת: שיער באשה ערוה, שנאמר 'שערך כעדר העזים'.

אמר רב זירא: עינים באשה ערוה, שנאמר 'הוא לך כסות עינים לכל אשר אתך'.

אמר רב זביד: אוזן באשה ערוה, שנאמר 'לא תמלא אוזן משמוע'.

הטקסט המקורי נמצא במסכת ברכות כד.

בעבר כתבתי כאן על פרוייקט "עומר 2", ניסוי בבני-אדם שביצע צבא ההגנה לישראל לפני עשור, בו השתתפתי גם אני. אני מוצא שהנושא רלוונטי היום כמו שהוא היה כאשר התפוצץ בתקשורת לפני מספר שנים. כך למשל, בכל פעם שמדברים על קיצוץ בתקציב הביטחון, אני מקווה שיקצצו את יכולתו של צה"ל לבצע עוד ניסויים כאלה.

בנושא קשור ולא קשור, לפני מספר ימים נגזרו ארבע שנות מאסר וחצי על ענת קם, שהואשמה במסירת מסמכים צבאיים מסווגים לעיתונאי ישראלי. בגזר הדין, כתבו השופטים כי:

"המערכת הצבאית כולה בנויה על שרותם של אנשים צעירים וחדורי מוטיבציה, המשמשים בתפקידים מורכבים וסודיים, מתוך הכרה וניסיון רב שנים כי ניתן לתת בהם אמון ולאפשר להם גישה גם למידע המסווג בסיווגים הגבוהים ביותר. על הנחת יסוד זו מושתת השירות הצבאי כולו." (מתוך גזר-הדין)

אני רוצה לציין מספר דברים.

ראשית, הנחת יסוד זו, האומרת כי אפשר לגייס אנשים צעירים וחדורי מוטיבציה, אינה מובנת מאליה. מוטיבציה אינה "אוטומטית". אם צה"ל עוסק בפעילויות בלתי-מוסריות כגון ניסויים בבני-אדם, אין מה לצפות לתורות של מלש"בים בלשכות הגיוס המצפים לתורם לקבל איזה זריקת-רעל. צבא לא-מוסרי יקבל חיילים לא-מוסריים.

שנית, צה"ל עצמו הביא לזילות מושג ה-"סודיות": ניסוי "עומר 2" הוגדר "סודי ביותר" על ידי המערכת הצבאית, אולם בדיעבד התברר כי הסיבה לסודיות לא היתה מוצדקת, ולמעשה צה"ל פשוט רצה להחביא את פעילותו הבלתי-מוסרית. אם צה"ל מרשה לעצמו להגדיר "סודי-ביותר" כל מה שעלול להביך את המערכת מפאת היותו מנוגד לאמנות בינלאומיות עליהן ישראל חתומה ולעקרונות מוסר מקובלים, אין להתפלא על כך שחיילת מרגישה שהיא יכולה להעביר מסמכים כאלה לעיתונאי ישראלי על-פי צו מצפונה.

"אם צה"ל לא יוכל לתת אמון בחיילים המשרתים ביחידות השונות והנחשפים מתוקף תפקידם לנושאים רגישים, הוא לא יוכל לתפקד כצבא סדיר, הבנוי על חיילים בשירות סדיר." (מתוך גזר הדין)

נכון מאוד. וזה עובד לשני הכיוונים – אם החיילים והוריהם, אזרחי מדינת ישראל, לא יוכלו לתת אמון בצבא הסדיר, שמחייב את גיוסם, מרשה לעצמו לבצע בהם ניסויים כנגד כל כללי האתיקה, ואף לא מנסה לומר שיעשה אחרת – גם אז הוא לא יוכל לתפקד כצבא סדיר, שכן כל מי שעיניו בראשו ולב פועם בחזהו יעשה כל שביכולתו כדי להמנע מלהפקיר את ילדיו אל מחטי האנתרקס השלופות של צה"ל.

הפרת האמון מצד הצבא בפרשת ניסויי האנתרקס היתה חמורה פי כמה מזו של ענת קם. הניסויים אושרו ובוצעו בקור-רוח מקפיא דם, ואלוהים יודע כמה עוד ניסויים כאלה צה"ל ערך ועורך. אם את ענת קם שולחים לארבע שנים וחצי בכלא על הפרת-אמון, לכמה שנים צריך לשלוח את ראשי המערכת הבטחונית שאישרו את ניסוי האנתרקס, ואת כל אסופת הקצינים שעמדו מנגד?

 "חיילים בשירות סדיר, המשתחררים משירות סדיר או המפוטרים משירות ביטחון, וחיילים בשירות מילואים המפוטרים משירות ביטחון, יזומנו לטקס פרידה על ידי מפקד, כמפורט בפקודה זו" (פ"מ 33.0914: שחרור ופיטור מצה"ל – נוהל פרידה, סעיף 1)

במכתב שקיבלתי הביתה היה כתוב: "16:30 – התכנסות; 17:00 – תחילת הטקס". באתי בארבע וחצי. מסתבר שבאומרם "התכנסות" הכוונה היא להמתנה מחוץ לש"ג, בחום של תחילת ספטמבר, עד שיגיעו כל ה-"מפוטרים" שאישרו נוכחות. לבסוף הגיע הרגע המיוחל, וחיילת צעירה ליוותה אותנו פנימה, לכיוון המבנה בו שירתתי לפני עשור.

בדרך למבנה עברנו בשביל קטן בתוך מדשאה מוקפדת. אני זוכר היטב את השביל הזה: במקום בו נמצאת המדשאה, היה פעם עץ גדול ומרשים. אחד מחברי טוען שהוא קיבל את המשימה לגדוע את העץ במסגרת עבודות רס"ר. אין מה להתפלא על הקלות הבלתי-נסבלת שבה כורתים עץ עתיק בבסיס צבאי.

"הטקס ייערך במשרדו של מפקד היחידה או במתקן אחר ביחידה, המתאים למטרה זו כגון: אולם ומועדון." (נוהל פרידה, סעיף 5)

בתוך חדר ישיבות בו לא הייתי מעולם קיבלו את פנינו כמה מותיקי היחידה. שמחתי לראותם – אנשים טובים, שהיו שם לפני ונשארו שם אחרי שאני עזבתי. זה נחמד לראות שיש אנשים שמצאו את מקומם במערכת הצבאית ונשארו בה מתוך בחירה. על השולחן הגדול היו צלחות פלסטיק חד-פעמיות, ועליהן עוגיות "עבאדי", בייגלה, וערגליות. אני לא יודע באיזה טעם: לא העזתי לנגוס.

פגשתי כ-5 אנשים מהמחזור שלי: אנשים שקטים ונעימים, אני גאה להיספר בשורה אחת יחד איתם. כולנו היינו מחויכים, החלפנו לחיצות ידיים, אפילו מתרגשים. ניסינו להבין איך קרה שדווקא מאיתנו בחר צה"ל להיפרד: מה המכנה המשותף? התיאוריה שאני העליתי היתה שכולנו חוגרים, כולנו בעלי ידע לא-רלוונטי לשירות הצבאי, עם הכשרה מינימלית בלוחמה, ובעלי מבנה גוף רזה – לכן אפילו בתור בשר-תותחים אנחנו כבר לא טובים לצה"ל: לא נוכל לספוג את הפגזים, הם יעברו ישר דרכנו.

"איגרות פרידה (טופס 447) ואיגרות פרישה (טופס 440-1 או טופס 440-2) יוכנו וייחתמו כמפורט בהקמ"א רש04-." (נוהל פרידה, סעיף 11)

בקצה השולחן עמדה ערימה של תעודות הוקרה ממוסגרות, בזו הלשון: "עם תום שירותך בצבא ההגנה לישראל, מובעת בזה הוקרה ותודה על תרומתך לביטחון מדינת ישראל". ספטמבר 2011. עלה של זית וסמל היחידה. יחד עם התעודה קיבלנו גם סימניה עם סמל היחידה, ומעטפה עם "טופס 830/01 – תעודת פטור משירות ביטחון", המפרטת את פרק הזמן בו נמניתי עם כוחות המילואים, ואת רשימת העיטורים והאותות שאושרו בתקופת השירות. הרשימה ריקה.

"חייל המשתחרר משירות סדיר, או חייל המפוטר משירות ביטחון, יתקבלו לפרידה על ידי קצין שהיה מפקדם ערב סיום שירותם. דרגת המפקד הנפרד תהיה גבוהה בשתי דרגות, לפחות, מדרגת החייל ממנו נפרדים." (נוהל פרידה, סעיפים 7-8)

לחדר נכנס קצין בדרגה גבוהה, והציג את עצמו. "מה שאני אוהב לעשות בטקסים האלה," אמר, "זה שאתם תספרו איך אתם זוכרים את השירות שלכם, ונוכל לראות מה השתנה, מה לא השתנה". היו די הרבה אנשים, אז במקום לעשות "סבב" כל אחד דיבר באופן ספונטני. אנשים הציגו את עצמם, סיפרו איפה ומתי הם שירתו, והוסיפו אנקדוטות משעשעות מתקופת השירות. אחד סיפר ששיגע אותו שבזבזו כל כך הרבה זמן על תורנויות וסינג'ורים; הקצין אמר בתגובה שעד היום מתלוננים על תורנויות.

לא הצלחתי להביא את עצמי לדבר. הרגשתי שאין לי שום דבר שאני מעוניין לספר בפורום הזה.

מה גם שחששתי… בדמיוני אני מתחיל לדבר: "שלום, אני דן, הייתי ביחידה אחת-שתיים-שלוש…" ומיד קוטע אותי הקצין, ואומר: "יחידה אחת שתיים שלוש?! דווקא חסרים לנו אנשים שם! ציפי, בואי, תבטלי לו את הפטור! אנחנו מגייסים אותך למילואים במיידי! רד קומה למטה, יש שם מדי ב' וקסדה!"

"נושא ביצוע טקסי הפרידה ייבדק בביקורות אכ"א." (נוהל פרידה, סעיף 24)

הם יכולים להיות רגועים, באכ"א. אין תלונות. הרמנו כוסית תירוש (חד-פעמית), החברים נשארו לפטפט עוד כמה דקות בפנים, ואני אמרתי יפה שלום ויצאתי מהמבנה.

ביציאה מהבסיס לא ליוו אותנו. יכולתי ללכת לאט, נהנה מאיטיות הצעידה, כשאני יודע שזו הפעם האחרונה בה אני נמצא בבסיס צבאי כחלק מהמערכת. עברתי שוב ליד רוח-הרפאים של עץ האלון הענק: אין לו מקום בבסיס הזה.

ואני? לא התאפקתי, ואת הדרך לש"ג טופפתי בצעדי "פסדובלה" אחרונים, וחייכתי לעצמי.

החיים שלי הם בהחלט במקום אחר.

יום בהיר אחד במהלך שנתי השניה בצה"ל, קראו לכל החיילים מהמחזור שלי לפגישה מיוחדת בחדר-הישיבות. הנוכחות חובה. התאספנו שם, כמה עשרות חיילים, וקצין צעיר וכריזמטי הציג בפנינו את פרוייקט "עומר 2". זהו פרוייקט סודי ביותר שמטרתו להביא לפיתוח ישראלי עצמאי של חיסון כנגד חיידק האנתרקס (או "גחלת" בשמו העברי), והם מחפשים מתנדבים שמוכנים להשתתף בבדיקת החיסון. הקצין שם דגש רב על חשיבות השמירה על סודיות, ועל כך שאסור לנו לספר להורים או לאף אחד על השתתפותנו בניסוי.

אני יצאתי מאותה שיחה בתחושה שמדינת ישראל זקוקה לי. שמרחף מעלינו איום קיומי של שימוש בנשק ביולוגי מצד מדינות אויב, ושמדינתנו הקטנה אך חכמה מנסה לפתח חיסון שיאפשר להגן על אזרחיה: על אמא שלי, ועל אבא שלי, ועל אחי ואחותי, ועל כל האזרחים התמימים בעורף שחיים את חייהם בלי לדעת את מה שאני יודע. ואני, במחיר אישי שאינו גדול מדי – שהרי אני סומך על חיל-הרפואה שלנו שלא יסכן את חיי לשווא – יכול לתרום את חלקי, ולסייע למדינה במאבקה הצודק.

רק שנים אחרי שהשתחררתי, התפוצצה הפרשה הזאת בתקשורת. בתחילה תחקיר ב-"עובדה", ולאחר מכן תחקיר של רונן ברגמן ב-"7 ימים" (קישורים למטה). זו קריאה מרתקת, ואני ממליץ לכל מי שחושב שאני ממציא את זה לצפות ולקרוא. השורה התחתונה של התחקירים היא: המכון הביולוגי בנס-ציונה היה מעוניין לפתח חיסון צבאי לאנתרקס, בכדי שיוכל למכור אותו לצבא האמריקאי שהיה באותה עת במחסור. לשם כך היה צריך לבחון את אפקטיביות החיסון על חיילים, שהרי החיסון נועד לחיילים אמריקאים. ראש המכון הביולוגי הצליח להגיע להסכמה עם לא-ברור-מי-בדיוק בצה"ל, וכך נולד ניסוי "עומר 2".

מהתחקירים עולה כי מעבר להפרות הבוטות של כללי האתיקה, לא היה כאן שום ניסיון להגן על אזרחינו הקשישים, ואפילו לא על חיילינו האמיצים – כי אם ניסיון להגדיל את רווחי המכון הביולוגי, ולשפר את קשרי המסחר שלנו עם האמריקאים. עד היום לא יודעים מי בצה"ל אישר את ה-"נידוב" של חיילים לטובת הניסוי.

יותר מזה: אף אחד בשרשרת הפיקוד לא מצא לנכון לעצור את הניסוי. החל מהרמטכ"ל, דרך מפקד היחידה שלי בדרגת תת-אלוף, ועד המפקד הישיר שלי בדרגת סגן – אף אחד מהם לא בא ואמר: "אל תגעו בחיילים שלי". אפילו לא הרס"נית ממשאבי אנוש. כולם היו לגמרי בסדר עם זה, אף אחד לא זיהה בעיה אתית, אף אחד לא אמר שמתנוסס דגל שחור מעל הניסוי הזה, שהשימוש בחיילים דוקר את העין ומקומם את הלב. אולי עד היום הם לא חושבים כך.

אין מילים בפי לתאר את הכעס ותחושת הניצול והבגידה שאני חש – כלפי המפקדים שלי, וכלפי צה"ל בכלל. צה"ל והמצדדים בו מרבים להתהדר בנוצות של "הצבא הכי מוסרי בעולם", ובכל פעם שאני רואה את זה אני מגחך: צה"ל עושה ניסויים בחיילים, מציג מצג שווא ומזריק להם אנתרקס, לטובת הגדלת רווחים של גוף אזרחי. זה לא צבא מוסרי. איני יכול לומר האם הוא "הכי מוסרי בעולם"; לא שירתתי בצבא אחר, ואולי באמת זה עניין של מה בכך וכל הצבאות בעולם מזריקים כל מיני חומרים לחיילים שלהם…? אבל זה לא הופך את צה"ל לצבא מוסרי. לא ראיתי שום הבעת חרטה מצד צה"ל, ובוודאי שלא לקיחת אחריות. האם הודח מי שהחליט לאשר את הניסוי בחיילים? האם מישהו במערכת הביטחון יצא ואמר: "טעינו, לא נעשה זאת שוב"…?

יום אחד יהיו לי ילדים, וכשהם יגיעו לגיל 18, אני צריך לשלוח אותם לצבא מתוך ידיעה שצה"ל הוא מקום שעשוי "לנדב" אותם לקבל זריקות של איזה רעל, מתוך הבטחה שבכך הם מצילים את העולם. איך מצפים שאעשה זאת? איך מצפים שאעשה משהו למעט למנוע בכל מחיר את הגיוס של הילדים שלי, גם במחיר נידוי חברתי, שלהם ושלי?

אני מבקש להעביר כאן מסר למערכת הבטחון: עוד לא מאוחר. אפשר להחזיר את האמון. קחו אחריות, ותעשו מאמץ להודות בטעות ולהרגיע כל אם עבריה החוששת לגורל ילדיה. פטרו את מי שצריך לפטר, העמידו לדין את האחראים, קבעו נהלים חדשים ומחמירים שימנעו מחדלים כאלה בעתיד, ואנחנו האזרחים נוכל לשוב ולבטוח בצה"ל.

* * *

לדואגים לשלומי: אני בסדר. למרבה המזל לא נגרם לי כל נזק בעקבות הניסויים, למעט זה שהזרוע שלי התנפחה מאוד לאחר הזריקה השלישית. הנפיחות עברה אחרי ארבעה ימים, ובעקבותיה הוחלט להפסיק את השתתפותי בניסוי. מאז הגעתי לביקורת עוד פעמיים, אחת מהן לאחר השחרור, ולא נתגלתה כל בעיה.

לקריאה נוספת: (אלה רק מדגם קטן, יש חומר רב ברשת על ניסוי "עומר 2", התחקירים והועדות שבעקבותיו)

"חיילים מורעלים" – התחקיר של "עובדה" באתר mako, וכן ב-youtube

"חשופים" – תחקיר 7 ימים על חיסון האנתרקס, חלק ראשון, חלק שני

 דו"ח ועדת הבדיקה בעניין ניסוי עומר 2, 2008 – הלשכה לאתיקה של ההסתדרות הרפואית (pdf)

פוסט בנושא בבלוג של יהונתן קלינגר

"משחקים ברופא וחולה": פוסט בבלוג "הלכה למעשה" (מכיל קישורים רבים)

כתבה באתר ההסתדרות הרפואית בישראל

NRG: כרוניקה של שפני ניסיון

NRG: ועדת בדיקה: ניסוי  האנתרקס בחיילים לווה בליקויים (אהה. נגיד, זה שעשו אותו)

 הארץ: ניסוי האנתרקס בחיילים בשנות ה-90 לא היו מוצדקים

"אני יודע שאתה עובד טוב. אבל אני לא יודע אם אתה מנהל טוב".

כך אמר לי ראש המדור, כאשר בישר לי שלא אצא לקצונה. באותה תקופה, ממש כמה חודשים אחרי שהגעתי לבסיס, עוד הייתי צעיר אידיאליסט, ויציאה לקצונה נראתה לי מאוד נחשקת. גם ההורים לחצו עלי, ועשו איתי שיחות – כל אחד בנפרד – על כמה שכדאי לי להיות קצין. "זו הדרך של צה"ל לסמן את האנשים הטובים באמת", אמרו אבא ואמא, "אחרי זה כל החיים יראו שהיית קצין בצבא". לא עזרה העובדה שגם אחי הגדול וגם אחותי הגדולה היו שניהם קצינים. כמובן שבדיעבד אני שמח שלא הייתי קצין, בעיקר כי זה היה כרוך בהארכת תקופה השירות בצבא; אבל באותו יום זה היה מבחינתי אסון. בנוסף, סתם נעלבתי: מה פתאום אני לא מנהל טוב? מתי בדיוק יצא לך לבחון את יכולות הניהול שלי? בתפקוד שלי כטוראי שלם בצה"ל…?

כמו שאתם רואים, יצאתי קצת מעורער מהחוויה הזאת. במשך שנים אחר-כך נמנעתי מלתפוס עמדות ניהול, גם באזרחי, מתוך חשש ש-"אני לא מנהל טוב".

* * *

הפונקציה השנואה ביותר בבסיס עורפי היא זו המכונה בלשון העם ״מש״ק תורנויות״, או בשם הרשמי – "מש"ק ניהול". זהו אותו אחד שקובע מי יזכה לשבוע של עבודות רס״ר בבסיס, מי יישאר לעשות משמרות לילה במדור, ומי יסע לשלושה שבועות אבטחה בעזה.

כמה חודשים אחרי שהגעתי לבסיס עזב אותנו מי שהיה מש״ק הניהול עד אז – סמ״ר א׳, אותו לא היה לי הכבוד להכיר ממש, אולם למיטב זכרוני עשה חיל בתפקיד הרגיש הזה. בכדי למלא את החלל הגדול שהותיר אחריו סמ״ר א׳ חיפשו וחיפשו ביחידה, ולבסוף העלו בחכתם את רב-טוראי עומר (שם בדוי). אלוהים ישמור, מאיפה הם דגו את הבחור הזה. אני מניח שהמחשבה היתה שלא צריך להיות דוקטור בשביל להיות מש"ק ניהול, ולא צריך הכשרה של חצי שנה, מספיק מישהו עם קומון-סנס ויכולת לתקשר בצורה ורבאלית בסיסית.

אני יכול רק לדמיין לעצמי את השיחה שהתקיימה שם, במדור משאבי-אנוש. אותו רב"ט עומר מקבל את תפקיד מש"ק הניהול, אבל מציין שהוא זקוק לעזרה כי הוא לא מכיר את האנשים. חוץ מזה, חיילים שקיבלו תורנות תמיד באים ומתווכחים עם מש"ק הניהול, כי הם מרגישים שמותר להם ובשביל זה הוא שם. איך אפשר לפתור את הבעיות הללו? ואז מישהו העלה את הרעיון המבריק: ניקח את אחד החיילים שעושים תורנויות, ונגדיר אותו בתור "אחראי תורנויות" שעובד תחת רב"ט עומר. הוא יסדר את התורנויות מתוך היכרות עם החיילים, והוא יהיה השליח שיבשר להם על הסינג'ורים שלהם במקום מש"ק הניהול. ככה נפתור שתי בעיות במכה אחת – החיילים ירגישו שמתחשבים בהם כי "אחד משלהם" שמכיר אותם הוא זה שקובע את התורנויות, ואז גם הם יצעקו פחות.

הממ. מאיפה הקונספט הזה נשמע לי מוכר…? נכון, זו הגירסה הג'ובניקית של "נוהל שכן"!

אבל מי, מי מבין החיילים הצעירים הפגין יכולת ניהול מספקת בשביל לקבל על עצמו את תפקיד ה-"שכן לעזאזל", שאלו את עצמם במדור משאבי-אנוש? אני יודע, ניקח את ההוא שלא יודע להפריד עיקר וטפל, כמה תועלת הוא כבר מביא בתפקיד הנוכחי שלו…?

* * *

דבר אחד אומר לזכותו של רב"ט עומר: הוא בהחלט יודע להתקמבן. כלום האיש הזה לא עשה. כלום. בא מאוחר, הולך הביתה מוקדם, ובאמצע רגל על רגל. מדי פעם הוא מקבל טלפון או מייל, שמודיע שצריך לסנג'ר את אחד החיילים לאיזה שבוע שמירות בטיז-א-שלוך, ומיד הוא מעביר אלי את השרביט – "דן, מי החייל הבא שצריך להיות מסונג'ר?" ואני צריך לבחור מבין חברי את החייל שיסונג'ר. יש שזוכרים אותי מאותה תקופה, הולך במסדרונות חפוי ראש, מבשר לחברים בשורות איוב. התרגיל עבד: חברי ריחמו עלי ולא התכווחו, קיבלו בהכנעה את התורנויות שהטלתי עליהם מתוך סימפטיה למצב הלא-פשוט שאליו נקלעתי.

אז נכון שלא צריך הכשרה של חצי שנה בשביל להיות מש"ק ניהול, ומסתבר שגם אם עברת הכשרה של חצי שנה במשהו אחר – בצה"ל, זה עדיין לא פוסל אותך מלהיות מחליפו-בפועל של מש"ק ניהול חסר-יכולת-ניהול. או יכולת ורבאלית בסיסית. או משהו.

בשנה הראשונה שלי בבסיס לא הספקתי לעשות כלום. מתוך כל התורנויות, השמירות והסינג'ורים (שכמובן עדיין עשיתי בעצמי), ועל-אף הרצונות שלי לצאת לקצונה או ללכת להדריך בקורס, נותרתי בידיים ריקות.

הבנתי בדיוק איך צה"ל החליט לסמן אותי.

התגייסתי לצה"ל לפני שתים-עשרה שנה.
לאחר מספר לא קטן של ראיונות, בחינות קבלה וימי גיבוש, נפל הפור על קורס טרום-צבאי של מספר חודשים במרכז הארץ. שם פגשתי כ-60 צעירים וצעירות כמוני, חדורי מוטיבציה ותמימים. חיינו בלו"ז צפוף של לימודים אינטנסיביים, מעלות השחר ועד חשכת הלילה. עד היום זכורה לי חוויית הקורס כאתגר אינטלקטואלי עצום ומהנה. מה שהיה הרבה פחות מהנה היה האתגר הסוציאלי, אבל על כך בפעם אחרת.
אחת לשבוע, ביום חמישי, היינו עורכים "שיחת סיכום שבועית" – כל החניכים היו מתרכזים באחת הכיתות, יחד עם מפקד הקורס, הוא היה מעביר מספר הודעות וגם לנו ניתנה הרשות להעלות נושאים לדיון. מכיוון שהתנאים היו תנאי פנימיה, מה לעשות שחלק מרכזי בשיחות אלה עסק בעניינים של יום-יום – מגורים, מקלחות, לו"ז, וכמובן התפריט של חדר האוכל.
סגל המדריכים הורכב מכתריסר חיילים צעירים רק קצת פחות מאיתנו, ושתקנים הרבה יותר. למרות ששהיתי במחיצתם תקופה לא קצרה, קשה לי לומר היום שאני "מכיר" מישהו מהם (למעט אולי אחד שהיה נגיש מעט יותר). לכל אחד מהחניכים הוגדר "חונך", כלומר מישהו מסגל המדריכים שאיתו הוא מדבר בצורה קצת פחות פורמלית מדי פעם.

יום אחד, הודיע לנו אחד המדריכים שבשיחת הסיכום הקרובה נשנה מעט את הפורמט – במקום שכל אחד יוכל לבקש רשות ולדבר, נגדיר ארבעה "דוברים" מבין החניכים – שכל אחד מהם יקבל תחום מסוים, ויציג במרוכז את הנושאים ששאר החניכים מבקשים להעלות. ה-"דוברים" נבחרו על-ידי הסגל: אני הייתי הדובר האחרון, והתחום שעליו נדרשתי לדבר – "כללי". השלושה האחרים דיברו על היבטים שונים של תחום ההוראה והלימודים.
באופן טבעי, זרמו אלי כל הבקשות היום-יומיות של שאר החניכים, ואני – נאמן לתפקיד שהוטל עלי – רשמתי הכל. כשהגיעה השעה לשיחת הסיכום השבועית, התכנסנו כולנו בכיתה הגדולה. אחרינו נכנסו לחדר לא רק מפקד הקורס, קצין בדרגת סגן, אלא גם אישה בדרגת רס"ן שלא הכרנו, ואיש-סגל נוסף. בדרכו הקורקטית שאינה מנדבת מידע מיותר הציג מפקד הקורס את אותה קצינה בתור מישהי שאחראית על הקורס. נאמרו מספר מילים, ואז ניתנה הרשות לארבעת ה-"דוברים". כל אחד מהשלושה הראשונים הציג את הנושאים שאסף, וכשהגיע תורי לדבר – עמדתי מול דף מלא בתלונות על עניינים של יום-יום. התחלתי לקרוא את הפריטים ברשימה, אולם כבר בפריט השני – משהו שעסק בחדר האוכל וסלט המלפפונים שלו – קטעה אותי אותה אישה, ואמרה במילים כאלה או אחרות שדברים אלה אינם רלוונטיים לשיחה בהשתתפותה, ושלא אבזבז את זמנה.

אני נאלמתי דום, וכמובן שלא המשכתי לקרוא מהרשימה שלי. הפרשה הזו, "פרשת סלט מלפפונים", הפכה לאחד החיצים בהם השתמשו חברי לקורס כנגדי בכל פעם שרצו להרוויח נקודות ולגרום לי להרגיש קצת רע יותר. כמובן, לאחר שקיבלו לגיטימציה מאותה רס"נית. אפילו בחולצה הקורסית שהודפסה לכל החניכים יש איזכור לפרשה.

בשבוע שלאחר מכן, דיבר איתי המדריך שהוגדר "חונך" שלי. "אני חייב לשאול אותך", אמר, "למה העלית את הנושאים האלה? הרי בדיוק בשביל זה עשינו דוברים, בשביל לסנן את הטפל!"
שתקתי. שוב הייתי בהלם. לסנן? רציתם שאני אסנן? למה לא אמרתם…? יכולתי לסנן אם הייתי יודע שזה מה שצריך. אבל אתם לא אמרתם כלום, אמרתם שצריך לרכז. ולהעלות במסודר. לא אמרתם שתבוא הבוסית שלכם, ולא אמרתם שצריך לחסוך ממנה עניינים "כלליים".
במחשבה לאחור, יכול להיות שכוונתם היתה שכשתתחיל אותה שיחת-סיכום, אני אראה את הבוסית שלהם, אפחד ממנה כי צריך לפחד מאנשים עם דרגה גבוהה, ואגיב לסיטואציה השונה באמצעות שינוי של מה שנתבקשתי לומר.
אם זה המצב, אני חושב שזו כוונה טיפשית, אבל זה לא מפתיע שהרי מדובר בילדים בני 19. אפילו אם זה נכון, וזה אני הבעייתי, ואני שיש לו סוג של הפרעה סמנטית-פרגמטית, אני לא חושב שזה לעניין להעמיד אנשים למבחנים טיפשיים כאלה, ולדרוך עליהם אם הם טועים. ובאמת סליחה שלא התמלאתי ביראת-כבוד למראה "קצינה שלמה בצה"ל": זה שאת רס"נית לא אומר ש-60 חניכים לא יכולים להתלונן על האוכל שלהם.
לימים, נגמר הקורס והגעתי ליחידה. יצא לי להתקל עוד מספר פעמים באותה רס"נית – היה לה תפקיד כלשהו במשאבי-אנוש. היתה לנו שיחה רשמית כשניסיתי להתמודד על תפקיד כלשהו ביחידה, ולא יכולתי שלא להבחין בזלזול המופגן שלה כלפי: ייתכן שפגעתי בכבוד שלה או משהו, אני לא יודע. היא גם טרחה להזכיר לי את אותה שיחת סיכום, למקרה ששכחתי.
אל דאגה, לא שכחתי.

הזמנה ממסעדת "זמורה" בירושלים:

והנה אחד ממש מרשים מעבר לים.

בכל פעם שנגמר החלב
אני מוציא שקית חדשה מהמקרר
מכניס אותה לכלי פלסטיק
מעמיד על השיש
לוקח את המספרים מהמגירה
מושיט אותם לעבר השקית
עוצם עינים
ממלמל בדבקות מספר מילים בניגון ספרדי
מסיים באמירת אמן
ואז בטקסיות חגיגית
אני גוזר את השפיץ
מכריז בקול: מזל טוב
ומוזג.