קראתי בבלוג הסחים ואצל יהונתן קלינגר על עדן אברג'יל, שהעלתה לפייסבוק תמונות שלה עם פלסטינים כפותים. שמעתי את אילנה דיין עושה לעדן אברג'יל "שיחת נזיפה" בגלי-צה"ל, שואלת אותה שוב ושוב – "את מבינה מה לא בסדר במה שעשית?"

אני חושב שיש הרבה מאוד צביעות בטיפול התקשורתי והציבורי בפרשה הזו. הרי מה שמטריד אותנו בתמונות האלה זה לא החיילת, אלא זה שיש שם פלסטינים כפותים. הנה, פה מול העיניים שלנו. וזה מאוד לא נעים לנו, והיינו מעדיפים שאנשים כמו עדן אברג'יל לא היו מכריחים אותנו לראות כאלה דברים. אז אנחנו מאשימים אותה על כך שפירסמה את התמונות. כאילו אם רק אנשים לא יעלו תמונות של פלסטינים כפותים לפייסבוק, נוכל להמשיך לחיות במחשבה שאין דברים כאלה.

אני חושב שבאמת צריך לעזוב את עדן אברג'יל לנפשה. צילמה או לא, העלתה או לא, זה לא כזה חשוב. אנחנו בשנת 2010, ובשנת 2010 כשמשהו קורה הוא מצטלם ומועלה לפייסבוק, ומתויג, ומופץ לכל עבר. מיד. וזה באמת לא משנה על ידי-מי. זה נאיבי מצדנו לחשוב שנוכל לנצח את הטכנולוגיה הזאת. אם אנחנו רוצים שלא יהיו תמונות של פלסטינים כפותים, אנחנו צריכים להפסיק לכפות פלסטינים.

אני: "התחלתי השבוע לעבוד בעבודה חדשה."
אמא: "איזה יופי! מה עושים שם?"
אני: "אנחנו עושים כל מיני חיפושים באינטרנט."
אמא: "מה, בפייסבוק?"

(לא נגענו)

השנה היא 2010, ותכני וידאו זורמים ברשת כמים. רק באתר המיוחד למונדיאל שהקימה רשות השידור, לא ניתן לצפות בשידורים הישירים של משחקי המונדיאל ממקינטוש ולינוקס. זאת למרות ששאר האתר עובד יופי – חדשות וכו'.

מה הבעיה? הרי הם מסוגלים טכנולוגית לתמוך במשתמשי מק, הם עושים זאת היטב בשאר האתר! התשובות כנראה נמצאות אצל חברת CastUp, החברה הישראלית להזרמת וידאו ברשת שכל האתרים הישראלים – ורשות השידור בכללם – מתעקשים לעבוד איתה. בדף ה-"שאלות נפוצות" שלהם הם מספקים "פתרון" לא מעודכן ולא עובד.

שלחתי להם מייל, נראה מה יהיה. בינתיים אני מתפלל שמשחקי החצי-גמר והגמר ישודרו ב-"רשת".

חשיפה בלעדית ל-"הצתה מאוחרת":

במרתפי השב"ס מוחזק אסיר מסתורי המכונה "מיסטר איקס", שהוא כנראה כל-כך מסוכן שבצנזורה הישראלית החליטו לגנוז כתבה עליו שפורסמה ב-ynet. למזלנו, שב"כ השב"כ מביא את הכתבה במלואה. הנה גם רחביה ברמן, וגם תיקון עולם של ריצ'רד סילברסטיין נותנים דעתם על הפרשה.

תחקיר עומק שבוצע במערכת "הצתה מאוחרת" וכלל חיפוש בגוגל, מעלה כי האסיר המסתורי הוא לא אחר מאשר סנ"צ אפרים ארליך "קרמשניט"! הנה הוא מודה באשמתו באתר נרג', וגם ב-"מחלקה ראשונה".

* עדכון: האגודה לזכויות האזרח פנתה בנושא ליועמ"ש.

לפני כמה ימים הזמנתי במסעדה בירושלים "סלט ירקות עם טחינה גולמית". קיבלתי, אכלתי, ובזמן האכילה באה המלצרית לשאול אם הכל בסדר ואם טעים לי. עניתי לה ברצינות שהסלט מתוק לי מדי. תגובתה היתה בשאלה – "אתה מכיר את הסלט שלנו?" ונמשך בהסבר על זה שהטחינה הגולמית מתוקה, ויש לזה טעם של חלווה, ושלא כולם אוהבים, ושכדאי היה לי לבקש בצד אם אני לא אוהב.

מה שמעצבן פה זה השאלה – "אתה מכיר את הסלט שלנו?" – המשפט הזה מעביר את האחריות מהמסעדה ללקוח. אני חשבתי שהמסעדה צריכה לעשות סך הכל שני דברים:

1. להכין מנות טעימות
2. להכין תפריט ברור

אבל מסתבר שהיום דווקא הסועד צריך להכין שיעורי בית ו-"להכיר" את המנות ואת הדרך הספציפית שבה המסעדה מכינה אותן.

השאלה הזאת בלבלה אותי, והתשובה האוטומטית שלי היתה "לא" – כי מעולם לא הזמנתי את המנה הזאת. לאחר מכן חשבתי על זה – מה יש להכיר…?! סלט עם טחינה גולמית, השם ישמור, איך כבר אפשר לקלקל את זה? אני מכין לעצמי אינספור סלטי-ירקות עם טחינה גולמית, וזה אף פעם לא יוצא לי מתוק.

(אגב – חותכים לקוביות 4 עגבניות, 4 מלפפונים, חצי בצל סגול. מוסיפים שלוש שיני שום כתושות, וחבילת פטרוזיליה שלמה (!!) שהעברתם בפוד-פרוססור וקצצתם לאבק, שתי כפות טחינה גולמית "אל-גמל", כמה אגוזי-מלך ששברתם בידיים, מיץ מחצי לימון, שמן-זית והמון מלח. מערבבים, זה מספיק לשני אנשים בכיף.)

אז איפה היינו? כן. שימו לב איך מצד אחד הצוות הוא "אכפתי" ו-"מתעניין" האם טעים וטוב לך, מצד שני אם לא טעים לך זה כי אתה לא מספיק אנין בשביל "המנה שלנו", שאותה אתה לא "מכיר". כמה שזה רחוק מ-"הלקוח תמיד צודק".

השאלה הזאת, "אתה מכיר את המנה?", היא חצופה ומתנשאת. היא נועדה להוציא את הלקוח משיווי-המשקל, לגרום לו להרגיש שזו בעצם אשמתו שלא טעים לו, ושהמסעדה יודעת יותר טוב ממנו מה הכוונה ב-"סלט ירקות".

גירסה ללא פלפלים, עם הרבה שום.

החומרים לבסיס:

• 3 בצלים, או שני בצלים וכרישה
• ראש שום
• 6-8 עגבניות
• חציל גדול
• שמן לטיגון
• מלח, פלפל, כמון, פפריקה

אופן ההכנה: חותכים את הבצלים לקוביות, ואת הכרישה לפרוסות לא עבות. מפרקים את ראש השום לשיניים, חצי מהן כותשים ואת החצי השני חותכים לפרוסות.

לוקחים מחבת עם הרבה מקום, ומתחילים לטגן על אש חזקה את הבצל, הכרישה ופרוסות השום במעט שמן קנולה (את השום הכתוש שומרים לאחר-כך). במקביל, חותכים את העגבניות לחצאים ומוציאים את הירוק המגעיל בבסיס שלהן. כשהבצל מזהיב ואפילו קצת נשרף (לחובבי הז'אנר), שמים את חצאי העגבניות במחבת, מכסים ומורידים את האש לחצי. בזמן שהעגבניות מתרככות, מקלפים וחותכים את החציל לקוביות בשרניות עם צלע של כ-3 ס"מ, ועדיין לא מוסיפים למחבת. לאחר כמה דקות הופכים את העגבניות ומכסים שוב. כשהעגבניות כבר רכות, שולפים את הקליפה שלהן בעודן במחבת, ומועכים אותן מעיכה גסה בכף עץ. את הקליפות שמים בצד ומנשנשים, או מאידך אפשר לעשות מהן יופי של סנדביץ' עם עלי נענע, מלח ושמן זית.

בשלב זה יש לנו במחבת בצל-שום-כרישה ועגבניות מרוסקות. מורידים לרגע את המחבת מהאש, מוסיפים תבלינים לפי הטעם – הרבה מלח, מעט פלפל וכמון, ופפריקה למי שאוהב. מכניסים את קוביות החציל למחבת, וגם כחצי מכמות השום הכתוש. מערבבים היטב במחבת, מכסים במכסה ומחזירים לאש קטנה עד בינונית לכ-15 דקות.

בסוף התהליך טועמים קוביית חציל. אם היא קשה ו/או מרה, אפשר להשאיר עוד כמה דקות על האש. אחרת, מוסיפים את יתרת השום הכתוש, מערבבים, ומוזגים לקופסת פלסטיק שמאוחר יותר תשמור לנו על הבסיס במקרר.

ועכשיו, להכנת השקשוקה עצמה -

לכל סועד, שמים במחבת 2 ביצים ו-3 כפות מהבסיס שהכנו קודם. מטגנים כמה דקות על אש חזקה, מגישים עם לחם צר ומים לחץ. בתיאבון.

קפצנו היום ל-"אלדו" במדרחוב. ביקשתי מהמוכרת כדור אחד. היא שאלה, בכוס או בגביע? אמרתי, בזה שהוא לא הוופל. קיבלתי. אני בא לשלם, ומגלה שהמחיר הוא 17 ש"ח על "גלידה שני-טעמים". שאלתי, איך קרה שקיבלתי שני כדורים? ביקשתי כדור אחד.
מה מסתבר? באלדו הוציאו את ספרי המניפולציות המאובקים ביותר, ורקחו את התרגיל הבא: אין יותר "כדור אחד", "שני כדורים", "שלושה כדורים", במקום זה יש "מנה בינונית" שבה יש שני טעמים, ו-"מנה גדולה" שבה יש שלושה טעמים, ולמטה למטה מתחבאת "מנת ילדים" שעולה 11 ש"ח ובה יש כדור אחד.
מה ההבדל? שכשלקוח מבקש "כדור אחד" כמו שאני ביקשתי, אז נותנים לו את המנה הבינונית – כי הרי לא ביקשתי במפורש "מנת ילדים"…!

לדעתי הם חצו פה את הקו האדום של ההגינות הצרכנית. באופן כללי אני חושב שזה בסדר כשקוראים לגדלים "ענק", "ענק יותר" ו-"הכי ענק". הבעיה מתחילה כשלקוח אומר "כדור אחד", שזה מושג נפוץ ומקובל בגלידריות, ומתעלמים מבקשתו במופגן בגלל טריק סמנטי.

…כי אם מפצילים את הבלנדר ללא המנטה, אז הוא מתפוצץ.